בוושינגטון מנסים להרגיע ובישראל רק מחכים לתגובה פזיזה: שעת ההכרעה מתקרבת

נדמה שבהיסטוריה של מדינת ישראל והנהגתה מעטים המקרים שבהם קבלת ההחלטות היא כה סבוכה ונדרשת לשקילת שיקולים שכל אחד מהם מכריע בפני עצמו. כך ההחלטה לגבי מערכה בלבנון נגד ארגון חיזבאללה.

המערכה הזו זכתה השבוע למפנה מפתיע בזכות אותן התקפות חסרות תקדים המיוחסות לישראל, מבריקות ומתוחכמות אתמול ושלשום על אלפי טרוריסטים אנשי הארגון השיעי. התקפות אלה העניקו לישראל הישגים טקטיים ואסטרטגיים, וגם העלו ביתר שאת את השאלה: מה עושים עכשיו בגבול הצפון?

מבוי סתום בעזה

רמז לכך נתן ראש הממשלה נתניהו כשהכניס בימים האחרונים - ובאיחור ניכר - למטרות המלחמה הרשמיות את החזרת תושבי הצפון לבתיהם. המהלך העיד על שינוי הכיוון והקשב הישראלי לחיזבאללה. עד כה רוב המשאבים הביטחוניים הופנו לרצועת עזה, לשתי מטרות עיקריות: מיטוט שלטון חמאס ונטרול יכולותיו הצבאיות, והשבת החטופים.

המטרה הראשונה קרובה להשגה, גם אם יש עדיין מספר לא קטן של מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי שעדיין נלחמים. כ־20 אלף מחבלים חוסלו או נוטרלו ברצועה, רובם מקרב הכוחות ה"סדירים" של חמאס והג'יהאד. רוב הפיקוד הבכיר חוסל, ורוב מכריע של הנשק הרקטי הושמד. יעד מרכזי שאמור להיות תמונת הניצחון האמיתית הוא לכידה או חיסול של ראש הנחש - יחיא סינוואר. יעד זה עדיין חומק אף שהיתה יותר מפעם אחת שהוא היה קרוב במיוחד. מטרת השבת החטופים הכואבת נשארת רחוקה בשל דרישת סינוואר כי החטופים ישוחררו (וגם אז - לא כולם) רק תמורת הפסקת הלחימה והוצאת כל כוחות צה"ל מהרצועה.

המבוי הסתום הזה הוביל להעברת יותר תשומת לב ומשאבים צפונה, ולא מדובר רק בעוד אוגדות מתמרנות. חיסול רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בלב ביירות והתקפת הביפרים הראו כי ניתן להכות בחיזבאללה גם בדרכים אחרות. אבל ברור שהדרך להחזרת תושבי הצפון ולביטול הישגו העיקרי של חיזבאללה תחייב פעולה צבאית מקיפה, לפחות ברצועת הביטחון. יש כמה תוכניות מגירה לפעולה כזו, אחת מהן של אלוף פיקוד צפון אורי גורדין. תוכניתו של גורדין מדברת על רצועה שתרחיק צפונה את המשגרים לטווח הקצר והבינוני, ואת טילי הנ"ט בכינון ישיר - שמפניהם קשה להתגונן. נוכחות צה"ל ברצועה תחסום גם ניסיונות חדירה שמהם בעיקר חוששים תושבי הצפון.

אם כך, מה מונע מישראל צאת למתקפה כזו, כשחיזבאללה מבולבל ומבוהל, מעוצמת הפגיעה באנשיו? יש לשער כי ארצות הברית מפעילה לחץ על ישראל לבל תפלוש קרקעית ללבנון.

הברקס מוושינגטון

החשש בוושינגטון הוא מהתלקחות מלחמה רחבת היקף, שעלולה לסחוף אחריה את איראן ואת כל ארגוני הפרוקסי שלה באזור. מלחמה כזו לפני בחירות בארה"ב תהיה אסון לממשל הדמוקרטי, ותסכן את אחד מהמהלכים שכבר החלו - הפשרה ביחסים מול איראן ומו"מ לחזרה להסכם הגרעין. לפי פרסום בעיתון המקורב לממשל הדמוקרטי "הוושינגטון פוסט", וושינגטון העבירה מסרים עקיפים לאיראן כדי לשכנע אותם שלארה"ב לא היה חלק במתקפה בלבנון. סביר שבמסרים הללו היתה גם קריאה למנוע מחיזבאללה תגובת נקמה נרחבת בטווח הקרוב. משרד החוץ האמריקני פרסם הודעה רשמית ולפיה לא היה לארה"ב חלק או אפילו יידוע על ההתקפה.

במקום לתת עידוד ותמיכה בפעולה ישראלית, הממשל נוקט כאן את המדיניות המערבית המוכרת של ניסיון למניעת הסלמה גם במחיר של פיוס גורמי ההסלמה הטרוריסטים המסכנים גם אותו. מדיניות שממשל אובמה השתמש בה בחתירה להסכם הגרעין, הסכם שהביא לאיראן הכנסות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, ודלק פיננסי אדיר לחימוש ולחיזוק ארגוני הטרור בכל הסביבה.

ולא בלי קשר: המועמדת לנשיאות קמלה האריס היתה חלק מקבלת ההחלטות להגביל משלוחי פצצות כבדות לישראל, כמו גם כלים חוקתיים נוספים מסוג זה שאפשר להשתמש בהם. מנגד חשוב לציין כי ארצות הברית הבהירה כי אם ישראל תותקף בשל הפעולה, היא תסייע לה להתגונן.

ההססנות של נתניהו

זה מוביל לסיבה אפשרית לעיכוב בפתיחת מערכה של ממש מול חיזבאללה - היכולת הלוגיסטית של צה"ל לנהל מלחמה כזו עכשיו, והתלות המסוימת בארה"ב בהקשר הזה. כניסה קרקעית ללבנון תיתן לחיזבאללה עילה להמשך הלחימה ולירי הרקטות והטילים אל ישראל. מערכות ההגנה יכולות ליירט את הרוב, אבל ירי מרוכז ומתמשך עלול לגרום נזקים, גם אם לא כמו אלה שגורמים שונים בישראל הפיצו בסוג של היסטריה. כך, למשל, עיתונאי בכיר אמר אמש כי "הנקמה של חיזבאללה תהיה גדולה ברמה שלא ניתן לתאר". נו.

עוד סיבות אפשריות לעיכוב הזה הן הזהירות - ויש שיאמרו ההססנות - הקבועה של נתניהו בהחלטות על מהלכים צבאיים מורכבים ונרחבים, והלחץ האמריקני. סיבה נוספת היא ההתניה שעושה הצבא בין סיום או הורדת עצימות הלחימה ברצועת עזה לפתיחת מתקפה רבתי בצפון. בדרג המדיני לא משוכנעים כי צה"ל לא יכול לעשות גם וגם.

הלוי נסמך גם על האווירה הציבורית המפולגת בישראל שהוחרפה לאחר רצח ששת החטופים, והפרסומים על החלפת שר הביטחון גלנט בגדעון סער. האווירה הזו מסייעת למפיצי קריאות הסרבנות, שבצבא מודים בשקט כי הן פגעו בו לפני הטבח בעוטף ב־7 באוקטובר.

ואולי אנחנו רק ממתינים לתגובה פזיזה של חיזבאללה שתיתן את האות למתקפה צבאית ישראלית ממשית.