אנשי האתמול: נתניהו ומחנה "רק לא ביבי" לא מתעלים לגודל השעה

זה לקח הרבה פחות זמן משחשבתי: לפחות 1,400 נרצחים, חלקם אנשים, ילדים וזקנים שעוד לא זוהו בשל מצב הגופות, יותר מ-200 חטופים ברצועת עזה, מלחמה מכוננת שתקבע את היכולת שלנו להתקיים במרחב הרצחני – כל אלה לא מספיקים כדי לנתח את המציאות הנוכחית בראיית עומק. האסימון נפל לי במסיבת העיתונאים שהתארגנה אמש (שבת) בקריה בתל אביב.

באיחור ניכר של שלושה שבועות, הואילו בטובם להתייצב מול מצלמה בחזית אחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ על מנת לייצר אמירה משמעותית כלפי פנים וחוץ אודות לכידות ההנהגה. סוף-סוף, ראש הממשלה נענה לדרישות הציבור – ואפשר לעיתונאים לשאול אותו שאלות.

במקום לשאול בעת הזו את נתניהו, העומד בראש הקבינט ושמנהיג את הצבא, על החזית הצפונית והשמדת האיום מצפון, על עומק הפעולה והתמשכותה ברצועה, על עתידם של המפונים ומתי יוכלו לשוב לבתיהם, על האפשרות לנהל מערכה בין דרג מדיני וצבאי נוכח רמת האמון שנסדקה בעקבות הפספוס המודיעיני העצום, מה יהיה עתיד עזה ביום שאחרי המלחמה ואם ארצות הברית קיבלה מעמד של מנהלת-על של עתידנו כאן במזרח התיכון – הייתי עדה לרצף שאלות על "אחריות". האם נתניהו רואה בעצמו אחראי? האם ייקח אחריות? האם יוביל ועדת חקירה ממלכתית?

שאלה אחרי שאלה, נתניהו התחמק ממענה ראוי, ולא אמר את צמד המילים שהציבור כמה לשמוע ממי שמנהיג את המדינה כמעט עשור וחצי: "אני אחראי". הוא נכנס לאירוע כשהוא מוכן. התשובות היו בדף מולו, בכתב יד שכנראה שרבט לעצמו עוד קודם לכן בהכירו את הנפשות הפועלות. הוא ידע שאיש לא יאתגר אותו מימין. אף אחד לא ישאל על המהות, רק על ה-ביבי. דוברו של נתניהו, טופז לוק, חסם אותי מטעם "ישראל היום", רגע לפני ששאלתי שתי שאלות שלא נשאלו: על הענקת עזה לאבו מאזן על כידוני צה"ל, וקוצר הרואי בניהול המערכה הצפונית. שתי שאלות שכנראה לא הכין להן תשובות מראש.

ראש הממשלה ואנשיו התרגלו למשחק הדו-פרצופי הזה. מחד, חובטים בתקשורת כל אימת שהם יכולים על כך שהיא מוטה, שמאלנית ואובססיבית לנתניהו; מאידך, מסנדלים כל אפשרות לאתגר אותו מימין, מאיפה שכואב. אנשיו לשעבר אומרים כי נתניהו אוהב להעיד על עצמו שמימינו יש "רק קיר", אך האמת היא שנתניהו לא נטוע בימין. ככל שמאתגרים אותו מימינה – למשל אביגדור ליברמן ונפתלי בנט – הוא לחלוטין מוביל להשמדת האיום. הכי נוח לחבוט בתקשורת, והו – איך אנשיה נהנים להתמסר לחבטות ההדדיות. אבל מהות – אפס.

שלושה שבועות לאחר אותה שבת שחורה, אני נחרדת לגלות שרבים מדי בינינו לא מתעלים לגודל השעה. לא נתניהו שמצייץ נגד ראשי מערכת הביטחון בזמן שאלה מנהלים איתו מערכה כתף אל כתף (מתנצל ומוחק ירוחם), ויותר מזה לא אנשי המחאה בחלקם, שלא מצליחים להיגמל. כל ציוץ שני קורא לו להתפטר, כל ציוץ שלישי עם כותרת עבר על כך שאמר שחמאס מורתע. באופן פלאי ביותר, כמעט נסי, אצל אנשי הצבא שפספסו את המידע, שהיו שבויים בקונספציה שרצחה בנו – אלה נקיים מחבטות. אצלם מתקיים הכתוב –עכשיו נלחמים, נבוא בחשבון אחר כך. אבל אצל נתניהו – הו, לא. אלה שקוראים לו ללכת כבר עשור בתירוצים שונים, חושבים שזה משכנע מישהו כשהם החליפו תירוץ.

נתניהו ילך כמו שראשי הצבא, שב"כ ואמ"ן ילכו. כי הם כשלו, כי לא נשאלו שאלות קשות, כי האכילו את המפלצת שטרפה את ילדינו, כי ראו את חמאס מתכונן להלום בנו ופירשו כל ריסון שלו בשלוש השנים האחרונות כהרתעה. הם ילכו כי רק דם חדש, רעננות המחשבה וחוסר אשמה במחדל יוכלו להרים את ישראל מהריסות הטבח. כל אלה שלא ראו ולא ידעו ולא שאלו הם אנשי האתמול, ואיתם כל מי שעוד לוקה במחלה הזו שבוחנת את העבר, ההווה והעתיד בפריזמה אחת בלבד: "רק לא ביבי". אחרי האסון הנורא הזה, עוד יגדלו פה מנהיגים אחרים שיראו לפניהם את העם ועתידו.

בשיחה שקיימתי בשבוע שעבר עם איש צבא, הצלחתי להתרומם קצת מעפר, אחרי שאמר לי דברים מרוממי נפש: "יש פה איחוד של כל תעצומות הנפש של עם ישראל – הגיעו לשרת אנשים מכל מקום, גם אנשים עם פטור ממילואים. כולם כאן במובנים הכי יפים שיש. יש לנו צבא שיודע מה הוא רוצה, יש לנו נכונות ואומץ, ואם צריך אז גם נכונות להקרבה. בזכות העוצמה האנושית, אנחנו מאמינים שנצליח וננצח. יהיה פה שיעור לעם ישראל ולשכונה שבה אנחנו חיים, שכזה דבר לא יעשו לנו שוב לעולם".