בריאליטי של הממשלה, חמאס מנצח. ככה זה בכל העונות עד כה. כשישראל תנצח - האויב יעדיף להחליף פורמט. אולי יקראו לזה שלום.
בינתיים, צפיתי בתוכנית המציאות החדשה והנהדרת של קשת 12 והצטערתי שממשלת הימין המלאה לא מתייעצת עם מנטורית ההורים עינת נתן, אלא מתנהגת כמו הורים שחוקים שבוחרים בחינוך ביתי לילדים שלוחי רסן, גם במחיר הרס ילדותם של מי שנולדו באשקלון ודרומה.
ביום שלישי השבוע, 40 דקות בלבד אחרי שהופסקו שידורי הרדיו הרגילים, והשירים העבריים של ארבע אחר הצהריים הוחלפו בדיווחים מהשטח כי רקטות נפלו באתר בנייה בשדרות ועוד רקטה נפלה בחצר בית, הגיע פתאום עדכון מוזר מפיקוד העורף: אפשר להתחפף מהמרחב המוגן. הכל סבבה.
הפרשנים הסבירו: המודיעין שלנו בדק את הדופק של המחבלים שלהם, וכרגע הג'ננה ברילקס. הם מיצו את ההתקף הנוכחי.
כלומר, במקום להזדעזע מכך שאויבינו מנסים להרוג אותנו בסתם אחר צהריים אביבי, מיהרו פרשנינו למצוא סיבות לתאוות הדם. הפעם היה זה המחבל שיושב בכלא והחליט להתאבד בעזרת שביתת רעב סדרתית. ושיהיה ברור - התקשורת לא אשמה, היא רק מאמצת את הלך הרוח השליט שמכתיבות ממשלות ישראל מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני כבר אמא לחיילים. המדיניות כאן היא הרי "לנהל את הסכסוך" ולא לפתור אותו, חלילה, כלומר הילד - או להבדיל, האויב - יודע שהוא ממשיך להחמיר את התגובות שלו, כי זו הדרך לקבל תשומת לב ולהתיש את ההורה הישראלי.
אני חינכתי את הילדים שלי לשמוע בקולי, לקבל סמכות. הם ידעו היטב שזה לא משתלם להשתטח על הרצפה באמצע הסופר כדי לקבל מילקי תות, ושכדאי לכבד גבולות כדי לחיות בשלום. עבדתי קשה על החינוך שלהם כדי לחיות רגוע אחר כך, וכדי שלמפקדים שלהם בצבא יהיה נוח איתם בבואם לשרת את המדינה. אין ספק שהצמרת הפיקודית קוצרת את השקעתי, אבל מה קורה בצמרת חמאס? המדינה מנרמלת את התקפי הטנטרום שלהם.
זה לא אתם, זה אנחנו
בצירוף מקרים סימבולי, ביממה הכי ארטילרית השבוע הושק הריאליטי המדובר. תחליפו את "מבחן ההורים הגדול" במבחן השרים הגדול, ואת הטיפול בילדים בטיפול במחבלים, ותראו איזה קסם יתרחש.
שמונה זוגות הורים ממגזרים, מעדות ומזרמים חינוכיים שונים בודקים מהי הדרך הנכונה לחנך.
אם היינו מנסים את הפורמט בסוגיית הטיפול בטרור העזתי, אבל לא רק בהכרזות אלא באמת, אולי היינו מגיעים למשהו.
"מה, אני רוצה לקלקל את היחסים עם הילדים שלי ולריב איתם כל הזמן בשביל שהרצפה תהיה נקייה והמדיח יהיה מפונה?" שואלת בתמיהה אם לשלושה, שמחנכת את ילדיה על טהרת החינוך הביתי. ועונה: "BIG NO NO".
בן הזוג שליד, נלחץ מהמצלמות ומהמשתמע, מנסה להרגיע ואומר:
"רגע... את אומרת בעצם שיש ימים שהבית שלנו ג'יפה ומסריח כדי שזה לא יבוא על חשבון ילדים מאושרים ושמחים".
היא: "קודם כל, לפעמים כן יש ימים שבהם הבית שלי ג'יפה ומסריח, האוב עולה מן הכיור, קורה לפעמים".
האב מחליט לזרום: "נכון, הכלים יכולים לעמוד יומיים בכיור, הכל טוב".
היא: "נכון, קורה!"
"יש לנו מקום כהורים להראות את הדרך", אמרה האם החרדית, ואם חילונית שדוגלת בחינוך לספורט המשיכה אותה: "רוב ההורים נמצאים בכאוס. המילה חינוך הלכה לאיבוד. ככל שהגבולות יהיו ברורים, ההשפעות מבחוץ יהיו פחות הרסניות. גבולות ברורים שומרים על הילדים שלנו".
וההורים שהגיעו מרוסיה הנהנו ואמרו: "זה הבסיס".
עינת נתן אמרה שגבולות נותנים ביטחון, ושאסור להתבלבל בין קשיחות לבין סמכות: "שמירה על גבולות לא צריכה תמיד לבוא עם כעס. לא צריך לצעוק ולהעניש. אפשר לשמור על גבולות בשקט. כשזה ברור. כמו המורה שנכנס לכיתה ואומר בשקט וכולם מקשיבים לו? אז כזה" כלומר - הורה שנותן דוגמה אישית, ולא מחנך בהתקפי זעם. מורה שיש לו מילה. פוליטיקאי שלא מאיים על מחבל שיחוסל בתוך 48 שעות ואז מעביר מזוודות של כסף, מפלגה שלא טוענת שהיא ימין מלא־מלא ומתנהגת בדיוק כמו קודמותיה.
להניף את נס הבינוניות
חמאס הוא לא הילדים שלנו. אבל אנחנו כן צריכים לחנך את הסביבה איך אנחנו מוכנים שיתנהגו איתנו. עד כה אנחנו משדרים שאנחנו מגה־סמרטוטים.
שיטת החינוך הישראלית, שבמסגרתה מנהלים את הסכסוך ולא מכריעים בו, היא שיטה שבמסגרתה עושים הון פוליטי כשאומרים ששקט ייענה בשקט, אבל בכל פעם שיש לחמאס התקף טנטרום ממשלת ישראל שולחת מתווכים כדי שיתחנפו אליו - ולא ראויה לאלקטורט.
ממשלת ישראל היא הזוג שמאמין בחינוך ביתי.
כל הממשלות, מכל הצדדים, כבר שנים, אומרות לחמאס: אז מה אם יש טילים, אז מה אם בעוטף עזה הכיור מלא התקפי חרדה, אז מה אם חמאס לא מכבד גבולות - לא נורא. ישראל היא אמא שסותמת את האוזניים ועוצמת את העיניים כשהילדים מקללים אותה, גונבים ממנה וזורקים ספגטי ברוטב עגבניות על הספות הלבנות שלה, פשוט כי אין לה כוח להפעיל סמכות הורית.
בינוניות זו המצוינות החדשה, אומרים בפרומואים לריאליטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו