המסקנה הכי ברורה מכהונת הממשלה הנוכחית היא שאסור שתהיה פה עוד ממשלה כזאת. "ימין מלא" זה פיקציה. מתברר שמלא פירושו ריק. שקר שחזרו עליו הרבה מאוד פעמים, עד שגם השותפים בממשלה, ובראשם נתניהו, האמינו בו.
אין שום ימין בגישה הביטחונית הנוכחית, בחוסר המשילות ברחבי הארץ, בתגובות לפיגועים, בהר הבית שנסגר ליהודים, בסכנה לכלכלה או בקרע הפנימי. יש רק פער עצום בין ההבטחות לבין המעשים ונזק ארוך טווח.
אני מוותר מראש על ציטוט הטענות של שרי הממשלה הנוכחית על הממשלה הקודמת, שהייתי חלק ממנה בשנה שעברה. זה מספיק שקבוצה גדולה בקרב מצביעי הקואליציה עוברת עכשיו תהליך התפכחות. כל יום שעובר מוכיח שכל הבטחה והצהרה שניתנו על ידי בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו נעלמו כלא היו. אחד לאחד. במקום זאת יש שורה של חוקים פרסונליים שעברו במושב הכנסת, רפורמה משפטית שלא תעבור ותחושה של חוסר ביטחון אישי.
אם בוחנים את העתיד: ממשלת שמאל היא תרחיש דמיוני, ממשלת ימין "על מלא" מציאותית, אבל גורמת לשליש ממצביעיה לחפש בית אחר. אפשר להתעלם מהסקרים שמתפרסמים בשבועות האחרונים, אבל אי אפשר להתעלם מהמגמה. יש המון אנשי ימין שמחפשים בית, וכמו בבורסה - כשהמספרים מתפרסמים, הם משפיעים מייד על בעלי המניות.
מפתח ההתפכחות
ערב הימים הלאומיים, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמר על עתידה. הימים האלה, שמתחילים ביום השואה (סמל הקורבנוּת היהודית) ונמשיכים ביום הזיכרון וביום העצמאות, שמסמלים את התקומה, הם גם התזכורת שאפשר להחליט על גורלנו. זו מהות הציונות.
במשך כל השנה מגיעים אורחים רשמיים של מדינת ישראל ליד ושם. המוזיאון המופלא משאיר עליהם רושם, והם משאירים פרחים. חלק מהפרוטוקול. ליד מוזיאון יד ושם נמצא הר הרצל, סמל התקומה. בעבר ניסיתי לשכנע שגם מוזיאון להתיישבות, לחלוצים ולמגינים חייב להיות מוקם שם. אתר ביקור חובה נוסף לאורחים רשמיים. מוזיאון עם עוצמה דומה.
התנועה הציונית הוקמה לפני השואה. מהותה היא שהעם היהודי לוקח את גורלו בידיו. זה נכון גם למשבר המנהיגותי שפוקד אותנו. המילה "ציונית" חשובה. יש חלקים לא ציוניים בשמאל, ויש חלקים לא ציוניים ב"ימין המלא". מבחינתם התיישבות, הגנה על המולדת, נטיעת עץ או קליטת עלייה לא חשובות כבר. חוק המתנות וחוק החמץ כן חשובים. תמונת מראה.
חמש מערכות הבחירות בארבע שנים והממשלה המשותקת כעת מחייבות שמתישהו תוקם ממשלת אחדות ציונית. רק כך אפשר לקבל החלטות על שירות צבאי או לאומי לכל אזרח ישראלי, גם אם הוא חרדי או ערבי. אפשר לתמרץ לימודי ליבה. אפשר להילחם בטרור ולהכריע בלי הפופוליזם נטול היכולות נוסח בן גביר וסמוטריץ'. אפשר לחזור לתחושת הסולידריות הישראלית שליוותה אותנו מאז הקמת המדינה. אפשר לייצר חוזה חדש וחוקה למדינת ישראל, במקום כיפופי ידיים פוליטיים.
זה תלוי רק ביכולת הפוליטית לרכז את הכוחות הציוניים. לא בממשלות צרות ומגזריות, לא בגישת ההתקרבנות, אלא בהחלטה לעצב את העתיד. המפתח הוא הימין הציוני. המתפכחים הישנים והחדשים. אלה שבבחירות האחרונות עמדו אובדי עצות בקלפי. בין מחנה ביבי לשמאל־מרכז.
הוורטיגו הממשלתי
הקמתו של היישוב אביתר הובטחה על ידי הממשלה הקודמת שהייתי חלק ממנה, וכך גם על ידי הממשלה הנוכחית. אני בעד למלא הבטחות, אלא שמה שעשתה השבוע הממשלה (או לפחות חלק נכבד ממנה) הוא פשוט למחות נגד עצמה. הצעדה במקום היתה עוד דוגמה לחוסר היכולת שלה לקבל אחריות.
הפיגועים, הקפאת הבנייה, הכלכלה המקרטעת, המחאה ברחוב, המילואימניקים, ההסכם בין סעודיה לאיראן - בכל אשמים אחרים. הממשלה הקודמת, התקשורת, האנרכיסטים. רק לא מי שעומד בראש המערכת.
מדובר בהמשך ישיר לנאום נתניהו השבוע ולפוסטים המתקרבנים של השרים. כאילו כולם יחד פסחו בפסח על דמות המפקד בצה"ל שאומר "אני אחראי", ובמקום זה מטילים אחריות על אחרים. הרצפה תמיד עקומה, ואם אי אפשר להאשים אותה אז הם מפגינים נגד עצמם.
ועוד עניין אחד שמעיד על חוסר ההבנה מה זה למשול ולהנהיג - הפרופורציות. אני בעד ההתיישבות בשומרון, משפחתי גרה שם, אני גדלתי שם, ביקרתי שם כשר המון פעמים. למרות זאת, השומרון חשוב כמו כל מקום אחר בארץ ישראל. אם שרים רוצים לצעוד למען ההתיישבות, יש עוד הרבה מקומות שדורשים נוכחות מלאה כזו.
אפשר היה לצעוד השבוע בעמק הירדן, שבו השחיתו עצי פרי לחקלאים ממושב אלמגור, ולקפוץ לחוות "חלב ודבש", היכן שכנופיה מטובא זנגרייה גובה פרוטקשן ומתנכלת לחקלאים. אם השרים מפגינים נגד עצמם על ההימנעות מבנייה באביתר, הם יכולים להפגין גם נגד האימפוטנטיות בתחום המשילות.
למה לא להפגין נגד השרה לאיכות הסביבה, לצעוד בעמק חפר, אזור שסובל מזיהום מים בגלל מי שופכין של הרשות הפלשתינית? או להביע תמיכה בגרעין הראל, שנודד כבר עשור ממקום למקום וסוף־סוף מקים יישוב חדש בערבה? שבעה שרים יחד - זו אמירה ממשלתית נחרצת בכל פינה בארץ. כשהיא נאמרת נגד עצמה, זה ורטיגו.
פינה טובה
השבוע אני רוצה להזכיר את הסופר מאיר שלו שהלך לעולמו. מאיר היה הסופר האהוב עלי. קראתי בשקיקה כל ספר שהוציא לאור בזכות הכישרון האדיר שלו. הוא היה בעל יכולות מופלאות בעברית, היכרות עמוקה עם התנ"ך, ציניות צברית ואהבה גדולה לארץ ישראל, לפרחיה ולשביליה.
להערכתי, הוא גרם לעשרות אלפי ישראלים כמוני להתעניין בחוטמית זיפנית ובניתוח הגשמים לפי פריחת החצבים, להתעמק בפירושים מודרניים למילים מהתנ"ך, ובעיקר ליהנות מהסיפורים המעולים על מה שהיה כאן פעם. אמת או דמיון. על הדעות הפוליטיות שלו יצא לי להתווכח, אבל בזה הוא שכנע אותי. יש הרבה דרכים לעשות טוב. בעיניי, לגרום לבני אדם להתעניין במה שהם לא מכירים זו דרך משובחת במיוחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו