מורים אל העתיד

יהיה זה בוקר חם בשנת תש"ץ, ספטמבר 2030. המכונה במטבח תפלוט את הסנדוויץ' שהכינה לילד שלכם לארוחת עשר. בעוד דקות אחדות תגיע המכונית המעופפת־החשמלית־האוטונומית ותיקח אותו אל מה שהיה מכונה פעם בית הספר היסודי. שם, בקובייה שלו, שזהה למאות קוביות אחרות הפזורות ב"אופן־ספייס", הוא יתיישב מול המסך, והדמות הווירטואלית שתופיע עליו תתחיל את השיעור. את הבן הבכור, זה שבתיכון, בכלל לא תצטרכו להעיר בבוקר. מאז סגירת חטיבות הביניים והתיכונים, הלמידה עברה כולה למערכת ממוחשבת. אתם גם יכולים לוותר על המורה הפרטי באנגלית. האוזנייה שתקועה לבן שלכם באוזן כמעט 18 שעות ביום, כבר יודעת לתרגם בזמן אמת עברית לכל שפה אחרת, ובחזרה. בשל כך כנראה החליטו במשרד החינוך לבטל את מקצוע הלימוד. 

נשמע בדיוני? בצדק. רחוק שנות אור ממי האפסיים שבהם מדשדש חלק ניכר ממערכת החינוך בישראל. תהליכים בחינוך, בוודאי כאן, מתרחשים לאט ונפרסים על פני עשרות שנים. האם החינוך כאן ישתנה במשהו בכל זאת בעשור הקרוב, ובכמה הקורונה עיכבה את התהליכים שתוכננו ושהיו בעיצומם? ואולי בכלל יש לה מה לתרום? 

"בתי הספר לא עומדים להיעלם. הם יישארו איתנו עוד הרבה מאוד שנים", מרגיע חוקר העתיד וראש המעבדה למציאות מדומה באוניברסיטת בר־אילן, פרופ' דוד פסיג, "בתי ספר חשובים לאו דווקא לתהליכי למידה וחינוך, אלא גם לכלכלה וליציאה לעבודה של הורים. זה מנגנון שהוא חלק משרשרת גדולה של תהליכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, ולכן תמיד נצטרך אותו. עכשיו, אחרי תקופה שבה בתי הספר נסגרו בזמן הקורונה, זה ברור לכולם שלמידה מרחוק היא לא אפקטיבית כמו שרצו לחשוב. בקרב השכבות הגבוהות, תלמידי חטיבת ביניים ותיכון, אנחנו נראה אותם לומדים יותר יחידות זמן בלמידה מרחוק, אבל לא את כל תוכנית הלימודים".

להתראות, מערכת שעות 

במערכת החינוך של 2030 ילמדו הרבה יותר תלמידים. לפי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יגיע מספרם בבתי הספר בלבד (ללא גני ילדים) ל־2.2 מיליון תלמידים. צריך לזכור שבפועל מדובר בארבע מערכות חינוך נפרדות, הממלכתית, הממלכתית־דתית, החרדית והערבית, שלכל אחת מהן מאפיינים ייחודיים לה.

"עשר שנים מהיום, מערכת החינוך כולה תעבור למה שנקרא 'למידה מעורבת'", מנבא אבי ורשבסקי, מייסד ומנכ"ל MindCET, מרכז החדשנות לטכנולוגיה ולחינוך של המרכז לטכנולוגיה חינוכית. "חלק מהלמידה יהיה בכיתה הפיזית, חלקה יתקיים עם כל התלמידים בו בזמן אבל מרחוק, במחשב, חלק אחר יוקדש לעבודה בקבוצות קטנות וחלק יהיה א־סינכרוני, כלומר כל תלמיד עושה את המשימות שלו בזמן שלו ברשת".

מה שקיים היום כבר לא עובד? 

"היום תלמיד שנכנס לשערי בית הספר כלוא בין ארבעה קירות ושבוי של מערכת השעות שלו. אלה שני הדברים הכי דומיננטיים במערכת החינוך של היום. בעוד עשור זה יהיה לא רלוונטי. כולם יהיו חייבים להגדיר מה הם רוצים ללמוד וללמד, כמה זמן הם רוצים להקדיש לזה ומה המדדים להצלחה. האפליקציות יהיו כלי חשוב לתכנון למידה".

ילד שעולה עכשיו לגן עירייה, יגיע ב־2030 לחטיבת ביניים. מה המשמעות עבורו? 

"הוא יהיה אוטונומי, עצמאי, עם הרבה פחות 'הנחתות מלמעלה' מהמורה. זה כמו שהיום אותם בני נוער בתחומי העניין האישיים שלהם לומדים מיו־טיוב. הלמידה תהיה באפליקציות ובטכנולוגיות שיספקו פתרונות ללמידה אפקטיבית מהבית. מורים ותלמידים כבר לא יסתמכו על אפליקציות זמינות כמו זום, שאפקטיביות הלמידה שלהן לאורך זמן נמוכה. אנחנו נפתח כלים חדשים שכל מערכת הלימוד נמצאת בהם: סיכומים, הקלטות, סרטונים, מערכת שיעורי בית ומנהל משימות". 

לדברי ורשבסקי, שני טרנדים ילוו אותנו בעשור הקרוב: "הראשון הוא 'כלכלת תשומת לב'. היום טלפון חכם אומר לך כמה זמן השתמשת בכל אפליקציה במכשיר, וזה יגרום לתלמידים להיות צרכנים נבונים של הזמן שלהם. תלמיד ילמד לנהל את עצמו במרחב שכל הזמן מנסה 'לצוד' אותו ולגרום לו להתעניין בדברים אחרים. הוא יפעיל 'רגולציה עצמאית' באמצעות אפליקציות ומכשירים. למשל, אפליקציות שבהן התלמיד, המורה או ההורה מגדירים מראש יעד או משימה והאפליקציה סוגרת את כל היישומים האחרים, עד שהתלמיד מבצע את המשימה. אם גלשת באינסטגרם ולא סיימת את המשימה - האפליקציה תתריע.

טרנד השני הוא פיתוח אפליקציות בנושא הלמידה העצמית. כמו מאמן כושר, אבל כזה שמלמד את התלמידים איך להיות לומדים עצמאיים. יש היום אפליקציות כאלה, אבל הן לא מותאמות לתלמידים בבתי ספר". 

אבל יהיו ילדים שפשוט ילכו לאיבוד מול המסכים. 

"זה באמת אחד האתגרים של המערכת. קודם כל, המערכות החדשות יהיו מסוגלות לעקוב אחרי כל מה שהתלמידים עושים. יש כיום כלים שמפעילים גם זיהוי פנים, שמוודאים שהתלמיד הוא שמתיישב מול המחשב. אני פחות מאמין בדבר הזה, זה לא עניין של אכיפה אלא של שינוי הרגלי למידה. שנית, אני חושב שברגע שאי אפשר לשלוט במישהו במקום ובזמן, אנחנו נאלצים למצוא מנגנונים חדשים. עולם העבודה זז מעולם שבו 'דופקים שעון' לכזה שבו עובדים מנהלים את זמנם בעצמם ומנהלים מודדים תפוקות - אותו דבר יקרה בלמידה". 

נקודת פתיחה שווה

אז אולי כדאי לצנן מעט את ההתלהבות כאשר אנחנו מדברים על טכנולוגיה. דו"ח של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר שפורסם לאחרונה, המליץ לשקול להפעיל את הלמידה מרחוק באופן חלקי בלבד, מכיוון שהיא מגדילה פערים בין תלמידים חזקים לחלשים. 

מהניתוח מתברר שלחלק לא מבוטל מהתלמידים במערכת החינוך בישראל אין כלים מתאימים ללמידה מרחוק: כ־20 אחוזים מהתלמידים בישראל מתגוררים במשקי בית ללא מחשב, ול־27 אחוזים אין בבית חיבור לאינטרנט. המשמעות היא שלחלק ניכר מהתלמידים פשוט אין יכולת ללמוד מרחוק באופן מיטבי. צריך לזכור שבישראל יש אוכלוסייה שלמה, האוכלוסייה החרדית, שמתנגדת לשימוש באינטרנט, וביישובים אחרים, במגזר הערבי, עדיין אין תשתית מספקת. בעיה נוספת שעלתה נעוצה בכך שתלמידים רבים במערכת החינוך מגיעים מרקע חברתי־כלכלי חלש, ובמשפחות אלה ההורים לרוב חסרי מיומנויות טכנולוגיות. 

מיכל כהן היא כיום מנכ"לית קרן רש"י. בתפקידה הקודם היתה מנכ"לית משרד החינוך. את העתיד בתחום היא רואה בשחור ולבן: "מערכת החינוך היא במידה רבה ראי של החברה הישראלית. על כן, בזו של 2030 אנו עשויים להיתקל באחד משני המצבים: או שהפערים הקיימים יצטמצמו משמעותית, או שהם יתרחבו ויהיו סכנה לחינוך ולכלכלה. מדינת ישראל חייבת להפנים שהנגשת מחשבים וטאבלטים לכלל שכבות האוכלוסייה היא תנאי הכרחי לשוויון הזדמנויות. הגישה של ילד ברהט או באופקים לטכנולוגיה חייבת להיות אותה גישה שיש לילד בתל אביב או בגבעתיים.

"גם הפדגוגיה עצמה חייבת לעבור מהפך של ממש. מערכת החינוך חייבת לעבור ממצב של למידה המקדשת שינון וזיכרון לכזאת שמקדמת מיומנויות למידה עצמאיות. זה אומר פחות מבחנים ובגרויות ומתן דגש רב יותר על חשיבה, יצירתיות וצוותים. כדי להנחיל מיומנויות כאלה יש להרחיב את הכשרתם הפדגוגית של צוותי ההוראה לשימוש בשיטות הוראה מותאמות טכנולוגיה, שהמשמעות שלהן היא לא שכפול של מה שנעשה בכיתה בימי שגרה לזום, אלא מעבר להוראה מנחה ומכווינה". 

המורים יהיו מסוגלים לכך? 

"לא תהיה ברירה. תמיד יש את הדור החדש של המורים, והוא יהיה דור אחר. זה תהליך שמערכת החינוך תעבור. לפני עשור או שניים כמעט אף מורה לא ידע לפתוח מחשב, היום הם כבר יודעים להפעיל את הזום".

הרבה פחות בגרויות 

תנ"ך, ביולוגיה, מתמטיקה, היסטוריה, ספרות, אזרחות, תרבות יהודית וישראלית ולשון הם רק חלק מהמקצועות במערכת השעות העמוסה של תלמידי ישראל בחטיבות הביניים, לצד גיאוגרפיה, שפה זרה שנייה (צרפתית או ערבית), חינוך גופני, כישורי חיים, אסטרטגיות למידה ועוד מקצועות מתחום האמנות לפי החלטת בית הספר. יש מי שטוען שמספר המקצועות הנלמדים פשוט גדול מדי, ובעולם כבר מתרחשים תהליכים שונים בעניין. "ישראל היא מעצמת בגרויות וזה חייב להשתנות", חורצת כהן, "בעשור הבא אני מאמינה שבסוף נתכנס לארבעה־חמישה מקצועות בבגרות. כל השאר יהיו מקצועות פנים בית־ספריים".

"בעולם יש מגמה ברורה מאוד של צמצום ואיחוד של מקצועות ותחומי הלימוד", מאבחן פרופ' פסיג, "בהתחלה הלימודים היו לימודים דיסציפלינריים, כל תחום עומד בפני עצמו, יש מורה לספרות, מורה להיסטוריה, מורה לאזרחות ומורה למדעים. לאט־לאט החלו ליצור 'אשכולות לימוד', כלומר למידה של כמה מקצועות יחדיו, כמו שפה וספרות. בישראל זה תפס בבתי ספר יסודיים אבל לא בתיכונים, כי שם לכל מקצוע יש את בחינת הבגרות שלו וכך התלמידים נמדדים. בגלל זה אנחנו נראה את החלוקה המאוד ברורה למקצועות גם בשנים הקרובות, אלא אם כן מבחני הבגרות ישונו. אני לא חושב שמשרד החינוך יעשה את זה בעשור הקרוב". 

ומה עם אנגלית? תהיה אוזניית בלוטות' שתתרגם מאנגלית או מערבית לעברית ובחזרה. כבר לא יהיה צורך בלימודי אנגלית. 

"תמיד נצטרך ללמוד שפות, הטכנולוגיה תהיה לעזר ולא תחליף את הצורך לדעת שפה. שפה היא לא משהו טכני, יש בה ניואנסים תרבותיים, אתניים וחברתיים. לטכנולוגיה ייקח עוד המון שנים להגיע לרמה שהיא תוכל להבחין בין הומור, ציניות ורגישות תרבותית". 

הכנה לעולם האמיתי 

אבל הטכנולוגיה והתוכן הם רק חלק מהסיפור, חלק אחר נעוץ במיומנויות של התלמידים עצמם. בעתיד הם יידרשו למיומנויות גבוהות ועשירות יותר, כאלה שיכינו אותם לעולם התעסוקה במהלך 40 שנות עבודה. 

"בכל מה שנוגע לידע, כבר לא יהיה מספיק רק לאתר את הטקסט, להבין מה כתוב בו או להיות מסוגלים לשכתב אותו", מסביר פרופ' פסיג, "הם יצטרכו להיות מסוגלים להשיג מידע רלוונטי בזמן אמת, יצטרכו לדעת איפה למצוא את הפריטים, לסנן אותם וגם להבין איפה נמצא הידע העדכני ביותר". לדבריו, "גם האופן שבו אנחנו מתייחסים להבנה של חומר יעבור שינוי. כיום, אם אתה יודע לקרוא בעיה מילולית במתמטיקה ולהמיר אותה לנוסחה, או שאם למדת מה זה אוקסימורון ואתה יודע להדגים את זה - אנחנו יודעים שהבנת את החומר. אבל זו הבנה של החומר בצורה הכי פשוטה, רק בדרך אחת. במיומנויות הנדרשות בעתיד זה כבר לא יספיק, צריך שהתלמיד יבין מידע לא רק בדרך אחת".

תקציב משרד החינוך עמד בשנה האחרונה על 60 מיליארד שקלים. זה אולי נשמע סכום אסטרונומי שאפשר לעשות איתו כל מה שרק רוצים, אבל בפועל כמעט כל הכסף, כ־90 אחוזים, הוא מה שנקרא "תקציב קשיח" ומיועד לשעות לימוד (שכר עבור מורים) לכלל התלמידים במערכת החינוך. 

בפועל נשאר מעט מאוד כסף שבו אפשר לערוך רפורמות חדשות, לרכוש אמצעים טכנולוגיים בכמויות או להשקיע בבנייה של כיתות חדשות או בתי ספר. מיכל כהן מקרן רש"י סבורה שמשרד החינוך יצטרך לשחרר את שליטתו המלאה, כהגדרתה: "עשור מהיום, מערכת החינוך הישראלית צריכה לעבור ממצב של ריכוזיות למצב של ביזור סמכויות דיפרנציאלי. במילים אחרות, יחס המדינה חייב להביא בחשבון את מצבן השונה של הרשויות, תוך התחשבות בחוזק הרשות וצוותי החינוך בה, ברמת המקצועיות וביכולות. המדינה חייבת לבנות מעטפת תומכת; אם לא בתוכן, לפחות בנראות ובשינוי החללים שבכיתות. יש אנשי חינוך אמיצים שמנסים לשנות את פני בית הספר, יותר מרחבי למידה משותפים, כריות פוף במקום כיסאות, שולחנות גבוהים ללמידה בעמידה וגינות באמצע בית הספר. ובכל זאת, ברוב בתי הספר לוח הגיר התחלף בלוח מחיק - ושם זה נעצר". 

איחור של 100 שנה

"מרחבי למידה, החלל שבו התלמידים לומדים, לא מותאמים ל־2020 ובוודאי לא ל־2030. אנחנו עדיין רואים מורים שעומדים בתחילת הכיתה, מאחוריהם הלוח ולפניהם התלמידים", מוחה ד"ר גוין סאס, דיקן בית הספר לעיצוב ולחדשנות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "אני אומר לסטודנטים שלי שאם מישהו היה נרדם ב־1900 ומתעורר היום, הוא היה פשוט נפעם מכל השינויים שהתרחשו בעולם בתחום התעופה, הסייבר, התקשורת ועוד. הוא לא היה מבין איפה שמו אותו. אבל אם תכניס אותו לתוך בית ספר, הוא ישר היה מזהה איפה הוא כי שום דבר כמעט לא השתנה. אגב, המעבדה שאני מלמד בה בבית ספר לעיצוב ולחדשנות היא דוגמה טובה לחלל מותאם יותר להוראה כיום ולתהליכי סיעור מוחות שכל כך חיוניים.

"צריך להביא בחשבון שאנחנו נגדל דור אחר של תלמידים. יהיו להם סקרנות שונה ויכולת ריכוז שונה. הם שקועים רוב הזמן במסכים, אז גם לוח הכיתה יהיה מסך, שאפשר לכתוב עליו באצבע כמו על מסך של טלפון חכם. יש כל מיני פיתוחים. הייתי בסיור בבתי ספר חדשניים בדנמרק. היתה שם כיתה עם לוח למורה ובצד השני היה לוח לתלמיד ומתקיים ביניהם דיאלוג, כלומר לא רק למורה יש שליטה על הנעשה בכיתה. חייבים לפתוח את הכיתות החוצה, היום עדיין בונים כיתות לפי פרוטוקול ישן ולא מותאם. אני אומר, בואו נעשה כיתות שאין בהן קירות, אלא חלונות זכוכית".

עד כמה זה ישים? נראה שלדמיון חוקים משלו. "יש מודלים שונים וניסיונות רבים בעולם לפרוץ את המבנה הארכיטקטוני של הכיתה ושל בית הספר, אבל הם לא הביאו בשורה", מצנן פרופ' פסיג את ההתלהבות, "יש למשל בתי ספר שבהם כל תלמיד יושב בקובייה משלו באופן ספייס ומדי פעם יש ישיבה קבוצתית. הם עשו תמונת ראי של חברת היי־טק והכוונה היתה להכשיר תלמידים בלמידה יחידנית. אבל זה לא מתפשט בעולם, זה לא מחזיק מעמד".

גם ד"ר סאס לא נלהב: "אני לא מאמין שנראה בתי ספר במגדלים, כי ברגע שכולם יוצאים להפסקה באותה השעה יש עומס על המעליות והשטחים הציבוריים. מניסיון, העומס בלתי אפשרי וכל המערכת קורסת". 

אז אולי לפחות יעשו את הכיסאות הרבה יותר נוחים? 

סאס: "יש היום פתרונות מעניינים לכיסאות ארגונומיים, כיסאות נוחים מאוד. יש גם כאלה עם גלגלים שמאפשרים תנועה וחיבור למחשב או לאייפד לצורך למידה. לדעתי זה גימיק, אני לא בטוח שזה מה שיעשה את השינוי כי כל ההוראה הולכת לעבודת צוות וכשהם בקבוצה התלמידים עומדים, נשענים על השולחן, יושבים על פוף, הכיסאות הם לא הסיפור". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו