חודש הפיגועים השחור: עמירם חממי היה מנכ"ל מלון "פארק" בנתניה, השייך למשפחתו. מתוקף תפקידו, הוא נכח במקום הפיגוע ונפגע אנושות בראשו. יומיים לאחר מכן מת מפצעיו, והוא בן 44.
"כולנו היינו במלון באותו ערב, כחלק מהעבודה של אבא", מספר בנו יותם, שהיה אז בן 16 וחצי. "כשיש אירוע כמו ליל סדר, כל המשפחה שם דואגת שהכל יעבוד כמו שצריך, ואנחנו עורכים את הסדר המשפחתי אחרי האירוע. חיכינו במלון כל המשפחה, כל אחד במקום אחר. אני ואחי הקטן, שהיה בן 13 וחצי, היינו בחדר שלנו במלון.
"בשעה 8 וחצי בערך שמענו פיצוץ. היה פיצוץ חזק, הכל רעד. ירדנו למטה, הגענו עד קומה מעל לאולם שבו היה הפיגוע. אי אפשר היה לרדת עוד. הלכנו לצד השני והצלחנו לרדת למטה. נכנסתי לאולם ועזרתי בפינוי הפצועים. ראיתי שם גם את אמא שלי ודוד שלי מסייעים לפצועים. הובלתי פצועים שיכלו ללכת ליציאת החירום. פרצנו את דלת החירום ויצאנו לחזית המלון, שם כבר היו כוחות מד"א ומשטרה.
"התחילו לטפל באנשים, ובהמשך כיסו אנשים שכבר אי אפשר היה לטפל בהם. היו שם שורות של אנשים מכוסים. מזה הבנתי שיש הרבה הרוגים. למשטרה היה מידע על מחבל נוסף במקום, והיא הרחיקה את כולם. נשארנו אני ואחי ברחוב עד שמישהו שהכיר את אבא אסף אותנו לבית שלו, ובהמשך אחי הגדול אסף אותנו לסבא וסבתא".
יותם לא ידע כי אביו נפצע. "בדרך לבית של סבא וסבתא אחי פגש את אחד הדודים. הדוד שאל אותו מה המצב של אבא, ואחי ענה לו: 'קשה'. ככה הבנתי שאבא נפגע. זה היה כמה שעות אחרי הפיגוע. הוא פונה לבית חולים בילינסון עם פגיעת ראש מאוד חמורה, מהכדוריות שהיו במטען. הפיגוע היה ברביעי בערב, וביום שישי בבוקר הוא נפטר. ההלוויה היתה לפני כניסת השבת".
בני המשפחה החליטו להקים עמותה להנצחתו של עמירם. "אבא שלי היה המון דברים. היה אדם חם, מאוד אוהב, דואג להכל. הוא מאוד חסר לי. החלטנו לקחת את התכונות של אבא, את הנתינה והחסד, והקמנו עמותה - 'עמותת עמירם'. אבא היה עוזר להמון אנשים. אנחנו מחלקים מזון כבר 20 שנה להמון משפחות נזקקות בנתניה. בחגים אנחנו מחלקים מאות חבילות למשפחות. החלטנו להחיות את הזיכרון, לא למות איתו. החלטנו לקחת את זה למקום של עשייה, להנציח את אבא".
אמרתי לה: "לכי משם, יהיה פיגוע"
בנצי בן שוהם, אחיה של לימור בן שוהם ז"ל שנרצחה בפיגוע המזעזע שאירע בקפה "מומנט" בירושלים ב-9 במארס 2002, מרגיש שאחותו האהובה נמצאת איתו.
הפיגוע, שבו נרצחו 11 ישראלים ו-65 נפצעו, התרחש ימים ספורים לאחר יום הולדתה ה-27 של לימור, ועבור בנצי כמו לא חלפו 20 שנים מאז: "היא איתי כל הזמן. בכל יום אני רואה אותה מול העיניים שלי. היא חיה איתי בלב שלי".
בנצי הרגיש שמשהו רע מתקרב, וניסה לה זהיר אותה. "חודש וחצי לפני הפיגוע חשתי שעומד לקרות אסון. בשבת בבוקר, יום הפיגוע, לימור הגיעה אלי הביתה עם שמלה שקנתה לחתונה של אחינו. דיברתי איתה שוב חצי שעה לפני הפיגוע, ואמרתי לה: 'תלכי משם, עומד להיות פיגוע'.
"לימור אמרה לי שהיא רוצה לחלק הזמנות לחתונה. אחר כך שמעתי שהיה פיגוע בירושלים. נסענו להדסה עין כרם עם עובדים סוציאליים של העירייה, ואמרו לנו שלימור נרצחה. הכאב לא מרפה. היה לה לב ענק. "במקום שבו עמד קפה מומנט יש עכשיו בניין מגורים וצמחו חיים חדשים, אבל מתחתיו נמצא דם הנרצחים. אני עובר שם בכל יום במונית שלי ומספר לתיירים על הפיגוע.
"חשוב לי שיזכרו את החיוך שלה. אבי סבל משיברון לב אחרי הפיגוע, עד שנפטר מסרטן לפני שנה וחצי. הוא אכל את עצמו מבפנים. אמשיך להנציח את לימור עד יומי האחרון".
תוכניות גדולות שנגדעו בפיצוץ
סמ"ר שמעון אדרי ז"ל נפל בפיגוע הרצחני סמוך לכלא מגידו ב-20 במרץ כשנסע בקו 823 של אגד. בצומת מוצמוץ שבוואדי ערה התפוצץ מחבל מתאבד בתוך האוטובוס, שבעה נוסעים נהרגו ו-30 נפצעו.
"הוא היה אדם עם לב זהב, עזר לכולם", זוכרים הוריו, עליזה ויצחק, "אנחנו הוריו אבל הוא באמת היה הטוב שבטובים. אין עוד ילדים ואנשים כאלו. בבית הספר, למשל, לא היה צורך לקרוא לטכנאי מחשבים - הוא היה מתקן הכל בעצמו וחוסך טרחה מהצוות, והכל בחיוך".
יצחק מספר: "שמעון רצה רכב, אמרתי לו שאקנה אם הוא יתחיל להניח תפילין. הוא אמר לי: 'אני לא מניח תפילין כדי לקבל רכב, אלא כי זו מצווה!' מאותו יום הוא הניח באדיקות את התפילין שלו, עד שהוא נפל".
הם מוסיפים כי "היו לו תוכניות גדולות. הוא התגייס להנדסה קרבית ורצה אחרי הצבא להשתלב בתחומים טכניים ברשת גדולה. הוא מאוד התעניין בתחומים הטכנולוגיים. הכל הוא עשה בלי לספר, נתן מעצמו הכל עד שנפל. לצערנו, כשם שהוא התפתח מאוד מהר, כך הוא גם הסתלק מהעולם מהר".
שמעון גם אהב לרכוב על סוסים ואף גידל סוס בחצר הבית בפרדס חנה. ההורים ובני המשפחה מציינים כי "למרות שהמשכנו בחיים, אין באמת המשך בחיים. הצער מלווה אותנו ואנו מקווים שעם ישראל והמשפחה, שגדלה בינתיים, לא תדע עוד צער".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו