אין מנהיגות ערבית אפקטיבית

אירועי היממה האחרונה מחזירים אותי שני עשורים אחורה, לערב שבו פרצו אירועי אוקטובר 2000. העימותים בין המשטרה לאזרחים הערבים החלו להתרחב מהצפון ועד לדרום, ומה שבלט אז, בניגוד לעכשיו, הוא שהמנהיגות הערבית בישראל עמדה בחוד החנית של המחאה ובמידה מסוימת השפיעה על הנעשה. היום זה נדמה יותר שהרשתות החברתיות מובילות את האווירה. הכל מצולם ומתועד ומועבר בשידור ישיר בפייסבוק ובטיקטוק, הציבור מגיב, והאווירה מתלהטת.

רוב הציבור הערבי בישראל מגדיר את עצמו כאזרח ישראלי ומזדהה כך. אך האזרחים ערביי ישראל לא יכולים לנתק את עצמם מבני עמם הפלשתינים. מה שקורה לפלשתינים - מורגש גם בקרב ערביי ישראל, ומה שקורה במזרח ירושלים, מורגש היטב גם ברחוב הערבי ברהט או באום אל פחם. וכאשר המצוקות של החברה הערבית הידועות לכולנו, מהפשיעה ועד המצב הכלכלי, נפגשות עם מהומות באל אקצא ועימותים עם יהודים בשייח' ג'ראח - התסיסה בלתי ניתנת לעצירה.

אין ספק שלחברה הערבית מותר למחות, נגד המשטרה או נגד פינוי המשפחות משייח' ג'ראח בירושלים. אבל מה שאנו עדים לו הוא כבר לא מחאה. מחאה יודעת לשים גבולות לעצמה, היא מסוגלת ולעיתים צריכה להיות החלטית ואף בוטה, אבל כשהיא גולשת לוונדליזם, לפגיעה בחפים מפשע, לפגיעה ברכוש ובמרחב הציבורי, אנחנו בדרך הנכונה להיגרר לתרחיש מהסוג של אירועי אוקטובר 2000 והקמת ועדת חקירה ממלכתית.

מאות ואלפי הצעירים הערבים המשולהבים, שהחלו לצאת ולהביע את מחאתם הלגיטימית ביישובים הערביים, יכלו דווקא לזכות באהדה על מחאתם, לו היו משאירים אותה בגבול הטעם הטוב, ללא הוונדליזם והפגיעה במרחב הציבורי, ברכוש ובמוסדות ובסמלי השלטון כמו תחנות משטרה, וכמובן ללא תקיפת אזרחים חפים מפשע. אך האירועים מאבדים שליטה - והסיבה היא שאין מנהיגות אפקטיבית. אין מנהיגות שמובילה את המחאה ומשאירה אותה בגבולות הראויים, ואין מנהיגות שתפעל להרגעת הרוחות.

גם במזרח ירושלים נוצר ואקום מנהיגותי חריף. למעשה, הוא תוצר של מצב עניינים שהפך את הזמני לקבוע. תושבי מזרח העיר לכודים בחור שחור מנהיגותי: לאן הם שייכים יותר, למדינת ישראל או לרשות? למי הם כפופים יותר, לרשויות הישראליות או למנהיגים הפלשתינים? ישראל, מטעמיה, אינה פועלת שם באופן מלא אך כן מפעילה משטרה, והרשות הפלשתינית מוגבלת ביכולתה לכפות את מרותה.

אך ללא קשר לסיבות המחאה, מה שאירע ביישובים הערביים והמעורבים אתמול בלילה הוא מסוכן, וזהו רגע שבו המנהיגות הערבית צריכה לזהות בו נורות אזהרה אדומות. לא רק שאסור להשלים עם מצב שמחאה, כל מחאה, תביא לוונדליזם ולשבירת כל הכללים, כי לכל דבר יש גבול - היא גם צריכה להסיק מסקנות בנוגע לתפקיד ההנהגתי שהיא ממלאת והכוחות שפועלים על דעת הקהל הערבית ומשפיעים עליה, לעיתים ללא פיקוח ובקרה.

ומעל הכל, עד כמה שהדברים עלולים להישמע לא אמינים מול התמונות, הן היהודים והן הערבים שחיים במרחב המשותף צריכים למצוא את נקודות החיבור ולשלב ידיים יחד כדי לצאת ממעגל האלימות.

מה שאירע ביישובים הערביים והמעורבים אתמול בלילה הוא מסוכן, וזהו רגע שבו המנהיגות הערבית צריכה להסיק מסקנות בנוגע לתפקיד שהיא ממלאת והכוחות שפועלים על דעת הקהל הערבית ומשפיעים עליה.