התנפצות התקווה: היום הזה לא הוכרז כיום אבל, אבל הוא כזה

זה יהיה יום קשה. מהקשים שידענו, וידענו. יום של שברון לב, של התנפצות התקווה, של הכרה שאין ניסים ואין צדק. יום שבו התמונה שאולי מזוהה יותר מכל עם מתקפת 7 באוקטובר -  שירי ביבס, פניה מבועתות, אוחזת בשני בניה הג'ינג'ים - תחזור אלינו בשני ארונות קטנים, ולצידם ארון גדול.

הביבסים נהרגו, כך נראה, כבר בנובמבר 2023, עוד לפני שיצא לדרך הסכם החטופים הראשון. חמאס טוען שהם נפגעו בתקיפת חיל האוויר. בצה"ל לא יודעים לשלול זאת. שוביו של ירדן ביבס סיפרו לו על כך בזמן אמת. רק כשחזר מהשבי בשבוע שעבר למד שלא שיקרו לו. היום ייכתב פרק נוסף בסיפור שלו: איוב בן זמננו - משפחתו נחטפה ונהרגה, הוא נחטף והוחזק בשבי כמעט 500 ימים, ביתו נהרס, והקהילה שלו בקיבוץ ספגה מכה קשה.

אין לי ספק שלצד הטרגדיה האישית הבלתי נתפסת שלו, ואולי בגללה, ירדן שם את השבת החטופים מעל לכל משימה לאומית אחרת. ולא רק הוא: אותם דברים משמיע כל חטוף שחזר. חלקם הביאו אותות חיים מאלה שנותרו מאחור. יהודה כהן סיפר אתמול שקיבל מסר של אהבה מבנו החייל נמרוד, ששבוי בעזה ולא נכלל בשלב הנוכחי של ההסכם. מי ששהו איתו יודעים עד כמה הכל שם נזיל וחמקמק. חובה להציל את מי שאפשר, כל עוד אפשר.

ירדן ביבס ויתר השבים - לרבות ששת החטופים שישובו בשבת - חבים את תודתם בעיקר לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לולא נחישותו, שהוצאה לפועל באמצעותו של השליח סטיב וויטקוף ועוד כמה אנשים טובים, החטופים היו נותרים מאחור. בסדר העדיפויות של ממשלת ישראל הם לא היו במקום הראשון: יש די מידע שמלמד שהיא עסקה בטרפוד והשהיה של ההסכם מאז מאי אשתקד.

המתווה שלו, האשמה לא

ראוי לזכור את המידע הזה לנוכח החלטתו של ראש הממשלה נתניהו להתגולל אתמול על ראשי המוסד והשב"כ, דדי ברנע ורונן בר, שהובילו את צוות המו"מ עד כה. נתניהו עשה זאת בהפוגה ממשפטו שאותה ביקש לטובת עניינים ביטחוניים, שהתבררו כנעיצת סכין בגבם של מי שכפופים לו ופעלו בשליחותו ובהנחייתו.

כדרכו, הוא עשה זאת בשם "גורם בכיר", ולא בשמו: מתברר שוב שאומץ ואמירת אמת הן לא מתכונותיו הבולטות של נתניהו. עיין ערך טענתו שלשום כי לא יוכנסו כלים כבדים לעזה, שהופרכה אתמול.

נתניהו טען בהודעתו כי הצוות החדש עוסק "במשא ומתן", בניגוד לצוות הקודם שעסק "במתן ומתן". זאת טענה מוזרה, ולא רק משום שכאמור ברנע ובר פעלו באישורו ובידיעתו של נתניהו לכל מהלך שביצעו. לו היו לו השגות על תפקודם, היה באפשרותו להחליפם כבר מזמן, כפי שהציעו לו גנץ ואיזנקוט בתקופה שבה ישבו לצידו בקבינט המלחמה.

נתניהו נמנע מכך כל עוד הם שירתו את צרכיו. אם יש לו טענות למה שסוכם, היה עליו להפנות אותן לעצמו: המתווה הנוכחי הוא שלו על מלא. זה "מסמך נתניהו" שהוא גיבש לפני תשעה חודשים – כולל השלבים והנסיגות והוויתורים. ניסיונו להסיט את האש לעבר אחרים רגע לפני שמגיעה המכה הכואבת בבטן של ארונות החטופים המתים היא המשך ישיר לניסיונו לנכס לעצמו את ההצלחות ולהטיל על אחרים את האחריות לכישלונות.

אלא שמול ברנע ובר יהיה לו קשה יותר לעשות את זה. בלי ברנע (וצה"ל) לא היו לנתניהו הביפרים, וכנראה שגם לא חיסול חסן נסראללה ואיסמעיל הנייה. ובלי בר (והימ"מ) לא היו לו "מבצע ארנון" וגם לא חיסול מוחמד דף ויתר בכירי חמאס. ברור גם ניסיונו לפגוע בבר ובשב"כ על רקע חקירת פרשת "קטארגייט" בלשכת ראש הממשלה: השלב הבא עשוי להיות ניסיון להדיח את בר ובכירים נוספים.

המחדל יישאר יתום

פרשנים פוליטיים הזכירו אתמול את ההיסטוריה של נתניהו במשא ומתן. את ההיסטריה בפרשת חאלד משעל שהובילה לשחרורו של השייח יאסין, את שחרורו של סינוואר ו־1,026 אסירים נוספים בעסקת שליט, את הסכם חברון וגם את שלל ההסכמים הפוליטיים (איילת שקד, בצלאל סמוטריץ') שבהם הוא נלחץ, נסחט ונכנע.

אלא שכעת מדובר בביטחון המדינה, ובחיי אדם - 59 חטופים, חיים ומתים, שיישארו בעזה עם תום השלב הנוכחי בהסכם. משפחותיהם יגלו עד מהרה שצוות המו"מ החדש לא ימציא את הגלגל: גם הוא, כקודמו, ייתקל באותה המציאות, על שלל מגבלותיה. בינתיים, לפחות, הוסר מעליהן האיום של חידוש הלחימה, וגם החל המו"מ על שלב ב' של ההסכם (עוד שקר שהופרך) - שני צעדים חשובים, שלצד הדיונים על פירוז הרצועה ומציאת שלטון חליפי ינסו לקדם פתרון בעזה.

עוד קודם לכן נידרש לעבור את היממה הקרובה, שבלי שהוכרזה כך רשמית תהיה יום אבל לאומי. מתבקש היה שהאחראים ל־7 באוקטובר יתייצבו כאיש אחד לקבל את הגופות ולבקש סליחה, ואחר כך ימשיכו לניר עוז – סמל ההפקרה שממנו נחטפה משפחת ביבס – ויורו באיחור ניכר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. למרבה הצער זה לא יקרה: גם היום, המחדל יישאר יתום.