דרושים סוסים דוהרים: התפטרות הרמטכ"ל היא הזדמנות לשינוי דרמטי בצה"ל

יש שתי דרכים להסתכל על מה שהתרחש בין ישראל לבין אויביה בשנה וחצי האחרונות: הסתכלות אחת, פסימית וצופה פני עבר, סוברת שברגע שמחבלי החמאס רצחו, אנסו וטבחו בשבעה באוקטובר, הרי שהמערכה מראש נידונה לכישלון ללא שום קשר להישגים; ההסתכלות האחרת הינה אופטימית ורואה פני עתיד – הטבח היה נורא ואיום, אך הם לא מוחקים את ההישגים הדרמטיים בכל הזירות.

היתרון בראייה האופטימית הינה שהיא לא מכה על חטא. היא סוברת שיש לקחת את הכשל הנורא ולמנף אותו הלאה, לתיקון עמוק, תוך הבנה שמעז יכול לצאת מתוק, אם רק נאפשר לעצמנו להתגבר על מה שהתרחש, ללמוד מהטעויות ולשפר את עצמנו. את השיטה הזו, חייבים כעת לממש בצבא, אותו אריה שישן בעוד להקתו נטרפת בשבעה באוקטובר, התעורר באיחור, אך אז היכה את אויביו שוק על ירך.

התפטרותם של הרמטכ"ל ושל אלוף פיקוד דרום יכולה להיות גם היא אחת משתי אפשרויות – מינוי של עוד מאותו הדבר, מתוך תפיסה שסוברת ש"אין מה לעשות" ואלו הקצינים שלנו, או לחילופין נטילת הזדמנות שאולי לא תחזור לשנות את הדרך שבה הצבא מתנהל. להפסיק לקדם את הקצינים שהצליחו להתקדם באמצעות פוליטיקה פנים ארגונית, תוך הימנעות מאסקלציות ביטחוניות וניעור הספינה, ולהתחיל לקדם את הקצינים שמכונים סוסים דוהרים, אלו שהתנגשו שוב ושוב במערכת, שדרשו באופן פומבי ומאחורי הקלעים שינוי, אך לא קיבלו את מבוקשם בצבא שב-30 השנים האחרונות רוצה בעיקר שקט תעשייתי.

פרשנים וכתבים הביעו בקול רם בימים האחרונים את פליאתם על העלאת שמו של אלוף רומן גופמן לתפקיד הרמטכ"ל. "זה לא נעשה", הם קבלו, וטענו שמדובר באלוף צעיר, שטרם עבר בתפקידים הנדרשים כדי לבצע את התפקיד. אך תראו מה קרה לרוב הסוסים הדוהרים שהגיעו עד גבול התפקידים הנדרשים כדי להפוך לרמטכ"ל – הם נבעטו הצידה, הודחו בנחמדות מהצבא או קיבלו תפקידים נחשבים פחות.

אך דווקא הקצינים הצעירים אינם נגועים בתבניתיות הזו. הם עוד לא עברו בתפקידים הנדרשים, וטוב שכך, מכיוון שעדיין אינם נגועים במחלה המדבקת ששמה פוליטיקה בצה"ל. הם נחושים וששים אלי קרב, יעדיפו את הטנק או את ג'יפ הדוד על פני הפלזמה והמשרד המצוחצח בקריה, הם ירגישו בבית בפודרה בעזה או בבוץ הלבנוני, הרבה יותר מאשר במסדרונות עם השיש והפרחים, וזו בדיוק הסיבה שצריך לקדם אותם כעת.

כחלק מהתיקון, כדאי להסתכל על מגזר ספציפי, שנזנח בצד משום מה בעשורים האחרונים. הקצינים הדרוזים הפכו לחוד החנית של צה"ל, בדגש על המלחמה הנוכחית, הם התקפיים, הם מבינים את שפת האזור, אך משום מה בצה"ל העדיפו להסליל אותם לתפקידים עורפיים, גם אם חשובים במיוחד.

תת אלוף הישאם איברהים הוא הדוגמה הבולטת ביותר של תופעה זו. הוא היה קצין שריון ראשי בתחילת מלחמת חרבות ברזל, והוביל את חיל השריון להישגים כמעט בלתי נתפסים. אחרי עשרות שנים שבהם היללו את הצנחנים וגולני והתעלמו מהשריון, הוכיחו הטנקים שהם אלו שמשנים את שדה הקרב, והם מוכנים לכל משימה. חטיבה 7, חטיבה 401 וחטיבה 188, לצד חטיבות המילואים וחטיבת ההכשרה, היו חוד החנית של מלחמה זו, בכל החזיתות. גם בתפקידו הנוכחי, כמפקד המנהל האזרחי, הוא מוביל קו התקפי ביותר.

אך בצה"ל כיום יש מסלול לקצין דרוזי. בתחילה הוא מפקד המנהל האזרחי, מכיוון שהוא מדבר ערבית, ולאחר מכן הוא מקודם לתפקיד מתאם פעולות הצבא בשטחים, מאותה הסיבה. כך קרה גם למתפ"ש הנוכחי, אלוף רסאן עליאן, מפקד חטיבת גולני במבצע צוק איתן, שכרגע נמצא בתפקיד חשוב, אסטרטגי, אך עורפי.

קצין דרוזי נוסף נמצא בעמדת זינוק, אף שהוא צעיר יותר. אל"מ איוב כיוף, מפקד חטיבת מנשה, לשעבר מפקד יחידת שלדג, מנהל כבר שנה וחצי לחימה כמעט לבד בצפון השומרון. כמובן, יש מעליו מפקד אוגדה שדוחף קדימה ואלוף פיקוד שרוצה עוד ועוד פעילות התקפית, אך ברמת הפיקוד הישיר מדובר במח"ט אחד, התקפי ואגרסיבי, בעוד שבזירות אחרות תמרנו אוגדות.

בצה"ל של אחרי השבעה באוקטובר חייבים לקדם את האנשים הללו, ציונים, התקפיים, שמכירים את המנטליות של האזור ומעוניינים לרוץ קדימה. בן גוריון אמר שעוד יגיע יום שיהיה רמטכ"ל תימני, ואין שום סיבה שלא יהיה לנו ראש אמ"ן ורמטכ"ל דרוזים. הגיע הזמן לתת למגזר הדרוזי לפרוץ קדימה.

השבעה באוקטובר הוא אסון נורא, אך גם הזדמנות שאסור לנו לפספס. יש סוסים דוהרים שרק מחכים לפרוץ קדימה. אנשים כמו תמיר ידעי, דוד זיני, דודו בר כליפא, דן גולדפוס, הישאם איברהים ורומן גופמן, שמזהים את הטעויות, בחלקם אף זועקים אותם במשך שנים. כעת אנו חייבים לתת להם לשקם את מה שפעם היה צבא התקפי שלא ידע שובע.