חמש מילים התערבבו אתמול זו בזו, למראה שלושת החטופים ששוחררו מעזה. חמש מילים שמקפלות בתוכן את הסיפור כולו מאז 7 באוקטובר.
המילה הראשונה היא שואה. היו רבים שחששו להשתמש בה, עד אתמול. התמונות של אוהד, אלי ואור נראו כאילו נלקחו משחרור המחנות. הרזון הקיצוני, הראשים הגלוחים, העיניים השקועות. "מוזלמנים", קראו להם אז, למי ששרדו כנגד כל הסיכויים והונצחו בתמונות בשחור־לבן. "מוזלמנים" יצאו אתמול גם מדיר אל־בלח, הפעם בצבע.
המילה השנייה היא הפקרה. הפקרה שהתחילה בשבת ההיא, שבה אזרחים הושארו לגורלם, מי בביתו ומי במיגונית שאליה נמלט מהמסיבה, והפקרה שנמשכת מאז. את ההסכם שהביא לשחרורם כעת ניתן היה להשיג כבר במאי אשתקד: הם היו חוזרים מזמן, ולצידם גם חטופים רבים שלא שרדו.
המציאות לפרצוף השדוף
המילה השלישית היא דאגה. אי אפשר לברוח יותר מההבנה שזה מצבם של החטופים שנותרו מאחור. מי שטען כי מצבם טוב על סמך המשוחררים של השבועות הקודמים, קיבל אתמול את המציאות לפרצוף. ומי שחשב שיש זמן, הבין שאין אפילו רגע אחד נוסף לבזבז, כי כל רגע עלול להיות האחרון של מי שנמצא בעזה. חובה להשיבם כעת, וזה קודם לכל דבר אחר.
המילה הרביעית היא נקמה. מי שהאמין כי למרות הכל אפשר לחיות עם עזה, קיבל אתמול קריאת השכמה. בעזה שולטים משטר ואידיאולוגיה שאין (ואסור שיהיה) שום שיח עימם. הם צריכים להימחות מהעולם גם כנקמה על מה שעשו, וגם כדי למנוע מהם לעשות את זה שוב.
המילה החמישית היא חקירה. לא ייתכן שהשואה וההפקרה לא ייחקרו עד תום, ושהמחדל יישאר יתום. ההתחמקות הנמשכת מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתתחיל את עבודתה מייד, היא בגידה בזכרם של מי ששילמו בחייהם, ובגידה במי שישלמו בחייהם על כך שלא יופקו הלקחים המתאימים. האשמה על האסון מוטלת כולה על חמאס: האחריות - על מי שכיהנו בתפקידי המפתח בישראל.
אף אחד לא הופתע
חמש המילים האלה היו ידועות כבר מזמן, וקיבלו אתמול משנה תוקף - ולצידן עוד כמה עניינים שצריך להזכירם דווקא ביום הזה, שבו התערבבה השמחה על חזרתם בחיים של שלושה חטופים עם הזוועה על מה שהם עברו ומה שעוברים 76 החטופים שטרם חזרו - עשרות מהם עדיין בחיים.
העניין הראשון הוא הפתעה, שלא היתה כאן. עדן ירושלמי נרצחה במנהרה בחאן יונס כששקלה 36 ק"ג. וגם חמשת החטופים שנרצחו יחד איתה היו בתת־משקל קיצוני. ישראל ידעה את זה אז – וזה אפילו פורסם – רק שאתמול היא גם ראתה את התמונות במציאות. ומעכשיו, צריך לשים את המציאות הזאת לנגד עיניו של כל מי שמתנגד להסכם, ולשלב הבא שלו, כי זה מה שהוא גוזר על מי שנותרו בעזה.
על צביעות ונהנתנות
העניין השני הוא צביעות. בשבועות האחרונים בירכו כמה משרי הממשלה שהתנגדו להסכם על שובם של החטופים. על הביקורת שספגו הם השיבו שאפשר להפריד בין עמדה עקרונית לבין שמחה אותנטית על חיים שניצלו. ובכן, אי אפשר: ידעו אוהד, אלי ואור - וידעו החטופים האחרים - מי תמכו בהשארתם שם.
העניין השלישי הוא נהנתנות. ראש הממשלה נתניהו בחר לבלות את סוף השבוע במלון ווילארד המפואר בוושינגטון. לא היתה לכך שום הצדקה, בוודאי לא כזאת שגוברת על הרגעים מורטי העצבים שעוברים על כל אזרח ישראלי בזמן שחרור החטופים. הפער הזה בין מצבם של החטופים לבין החזירות שמלווה את התנהלותו של נתניהו לא נותן מנוח. לנועה ארגמני הוא ידע לרוץ בשבת כדי לגזור קופון על שחרורה, אתמול הוא היה רחוק מכאן, מלווה בספר ומאפרת צמודים – ביקור שלישי שלו בארצות הברית מאז האסון כשבניר עוז הוא עדיין לא ביקר.
העניין הרביעי הוא אחריות, או ליתר דיוק: הבריחה ממנה. לא רק בהקשר של אי־הקמת ועדת חקירה ממלכתית (הממשלה תדון בכך היום, רק כדי לא להחליט), אלא גם בגלל ההימנעות ממתן דין וחשבון לציבור. נתניהו נמנע השבוע מלתדרך את התקשורת הישראלית בוושינגטון, כשם שהוא נמנע בקביעות מלהתראיין לעיתונאים ישראלים. את המידע מקבלים אזרחי ישראל מהתקשורת הזרה וממנהיגים זרים. ממשלת ישראל הפריטה את סמכויותיה ומסרה את עתידנו לנשיא טראמפ.
המתכון לאסון של כ"ץ
העניין החמישי כרוך גם הוא באחריות, וליתר דיוק: בחוסר אחריות. ביום שישי הודיע שר הביטחון ישראל כ"ץ כי הנחה את הרמטכ"ל לנזוף בראש אגף המודיעין, אלוף שלומי בינדר, על כך שהזהיר מהאפשרות שתוכנית טראמפ להעברת תושבי עזה תוביל למהומות של ערביי יו"ש ומזרח ירושלים במהלך חודש הרמדאן. נשים רגע בצד את העובדה שלשר הביטחון אין סמכות להורות על נזיפה לקצינים, וגם את העובדה שהוא עצמו השתתף בדיון שבו בינדר אמר את הדברים (וכנראה שכדרכו לא הקשיב) והגיב להם רק לאחר שפורסמו בתקשורת, וגם את העובדה שבינדר אמר את המובן מאליו.
מה שכ"ץ ניסה לעשות זה לגרום לראש אמ"ן להגיד רק את מה שנוח לממשלה לשמוע. כלומר לעוות את הערכותיו המקצועיות. כלומר לסכן במודע את ביטחון המדינה. מתברר שמבחינתו, ומבחינת הממשלה, אמ"ן כושל כשהוא לא מתריע, ואמ"ן כושל כשהוא כן מתריע. ביחד עם ההפקרה הנמשכת, ועם היעדר החקירה, זה מתכון בטוח לאסון הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו