אכן, צדק מי שקבע כבר אתמול שההתפטרות של הרצי הלוי ממשרת הרמטכ"ל היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. הלוי, כמו יתר הצמרת הביטחונית, היו חייבים לפשוט את המדים ולהתמסר לכתיבת זיכרונות כבר לפני יותר משנה.

אבל הבעיה המרכזית היא לא ההתפטרות של בכיר זה או אחר, אלא איך נפטרים מתפיסת עולם ויקום מנטלי שעיוותו את הצמרת הביטחונית כולה יותר משנות דור. איך מחזירים את ראשי הצבא וגופי הביטחון לתפקידם האמיתי, במקום לשמש כמהנדסי תודעה, דיפלומטים, יועצים משפטיים ומשקיות ת"ש. איך מחזירים את הביטחון לראשי מערכת הביטחון.

הרצי הלוי הוא איש מצוין, מהטובים שיש לנו במדים. הוא נכשל כישלון חרוץ בהערכת המצב בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, ורק משום כך הוא חייב היה להניח את השרביט עם פרוץ המלחמה. אבל גם הכישלון שלו בניתוח המצב באותו לילה ארור נבע מהנגע העמוק באמת שבו הוא ורוב קודמיו היו נגועים, זה שהשפיע על ההחלטה שלו ושל יתר השותפים באותה התייעצות לילית.

זה הנגע שגרם להם לטעות בצורה כל כך קיצונית ולא להבין מי האויב שעומד מולנו, מה מטרותיו, מה גודל הסכנה שנשקפת ממנו. הנגע שגרם לא להכין את הצבא כראוי, לצמצם ולעוות אותו, להחדיר בו רוח של פייסנות, פחדנות והתעלמות מהמציאות.

הליקוי היסודי הזה אינו מחלה שהתפרצה בדור המפקדים הנוכחי. הוא אפיין, למעט חריגים, את כל הרמטכ"לים, ראשי שב"כ וחברי פורום מטכ"ל של 40 השנים האחרונות. כיוון שכל אחד מהקצינים הבכירים האלו צמחו וקודמו על ידי קודמיהם, הם הפכו לבני דמותם. לא פלא שבני גנץ, עוד איש מצוין, שהיה הרמטכ"ל הרופס והכושל בצוק איתן, הוא זה שמינה את הלוי לרמטכ"לות במחטף, ערב הבחירות הקודמות. הוא רצה להבטיח את התמשכות השושלת, זו שעכשיו יש לנתק ולחבר אחרת ושונה במקומה.

אפידמיה תודעתית

נקודת המפנה הדרמטית היתה בתקופת הרמטכ"לות של אהוד ברק, באוסלו. ברק אמנם הזהיר בחדרי־חדרים מפני ההסכם המחורר "כמו גבינה שווייצרית", אבל נאמן רק לקריירה האישית שלו - כדרכו, הוא יישר קו. ברק גם גרם לכך שכל צמרת המערכת "תחליף את הדיסקט", בפקודה של שמעון פרס ויצחק רבין. שהיא תחבוש את משקפי עיוות המציאות, שמורכבים על התודעה של צמרת צה"ל והשב"כ מאז ועד היום.

אבל האמת היא שהאפידמיה הזו החלה להתפשט עוד קודם לכן, אי־שם בשנות ה־80. צמרת הביטחון הלכה וסורסה מנטלית בהשפעת גורמים פוליטיים, משפטיים ועיתונאיים. כאשר כל מח"ט הוכרח להפעיל שיקולים של דיפלומט, יועץ למשפט בינלאומי ועובדת סוציאלית; וכל אלוף נהיה יועץ דעת קהל שעוסק במנופים, איתותים ומסרים, במקום בהכרעת האויב. מדובר בשיבוש שהולבש על הצמרת הביטחונית בגלל חולשת המנהיגים ואובדן הדרך מצד המובילים החברתיים שלנו.

כמי שהוביל כל כך הרבה רמטכ"לים וראשי שב"כ עם מנטליות מעוותת, גם נתניהו חייב להתפטר, ומייד - ממשיכיו "יחזירו את הדיסקט" הנכון למקומו

האפידמיה הוקצנה כאשר מנהיגים ירדו מהפסים ודחפו הרפתקאות הזויות כמו אוסלו, ההתנתקות, הבריחה מלבנון ומלחמת לבנון השנייה. בנקודות הקריטיות האלו הוכרחו ראשי המערכת לאמץ עולם מושגים הפוך מהדנ"א הצבאי ומההיגיון הבסיסי. כך, התפקיד הקלאסי של צבא ושירותי ביטחון – להגן עלינו, קיבל משמעות הפוכה: הם הפכו למשווקי פייסנות, קשירת ידיים, כישלונות ותבוסות. אנחנו נותרנו ללא מפקדים שיגנו עלינו - ואת התוצאות ראינו ב־7 באוקטובר ומאז.

להחזיר את צה"ל להיות צבא

לכן, את הלוי חייב להחליף רמטכ"ל שמסוגל לחולל מהפכה ולהחדיר תוכנה חדשה־ישנה: להחזיר את צה"ל להיות פשוט צבא. צבא שמכריע ומשמיד את האויב - בעזה, בלבנון, ביו"ש. כך גם בשב"כ ובמוסד.

צבא שראשיו לא מובילים משאים ומתנים לשחרור חטופים. לא ממתיקים סוד עם צמרת האויב, נוסח ה"מקבילים" הפלשתינים או בכירי קטאר ומצרים. שמשאירים את הדיפלומטיה, המשפט והעבודה הסוציאלית לאחרים. שמעמידים משקל נגד של תוקפנות ועוצמה מול רוחות הפייסנות והמורך המנשבות מבפנים. מפקדים שיובילו את הצבא בדהרה, בתחבולה ובאומץ, בדיוק כפי שעשו כל המצביאים הטובים לאורך ההיסטוריה.

ועדיין, האחריות הכבדה של הרצי הלוי, רונן בר ויתר הצמרת הביטחונית לא מורידה מיליגרם מזו של בנימין נתניהו. האשמה היסודית, המעמיקה, רובצת עליו יותר מכולם, כמי שהוביל והנהיג כל כך הרבה רמטכ"לים וראשי שב"כ בעלי מנטליות מעוותת וביצועים רופסים לאורך השנים. גם הוא חייב להתפטר, ומייד. ממשיכיו יחויבו "להחזיר את הדיסקט" הנכון למקומו.