כמו בקלישאות: ביום בהיר רואים מכאן את דמשק | ביקור עיתונאי ראשון בחרמון הסורי מאז מלחמת יום כיפור

שום דבר לא מסמן את המעבר מהצד הישראלי של הר החרמון אל הצד הסורי. ריבועי הבטון וגדר התלתלית שהיו כאן עשרות שנים הוזזו הצידה כדי לפנות מקום לדחפורים שפרצו את הדרך. מה שנשאר הוא ציר אחד רציף, שזכה לשם הפסטורלי "טוסקנה", מישראל אל תוך סוריה.

השבוע אושר לכתב ולצלם של "ישראל היום" לערוך סיור בחרמון הסורי שעליו השתלט צה"ל לפני שישה שבועות, מייד אחרי ניצחון המורדים בסוריה ונפילת משטר אסד. זהו ביקור עיתונאי ראשון במתחם שצרוב היטב בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים ב־1973.

השקט כל כך מתעתע, והנוף - וואו. כמו בקלישאות: ביום בהיר רואים את דמשק שנמצאת כ־25 ק"מ מפסגת החרמון, ואם מסתכלים צפונה רואים את כל בקעת הלבנון, את הגבול האסטרטגי בין סוריה ללבנון ואת הרי השוף, כמובן, וקרוב יותר את מרחב הר דב וחוות שבעא.

השלג עדיין פרוש בפסגות הגבוהות, והצפי לסערה בסוף השבוע הכניס את כולם לכוננות: כל עניין כאן עלול להפוך קיומי - הקור, החשמל, החימום, המזון. ועוד לא דיברנו על האויב, הרבה אויבים, שבינתיים דוממים, אבל בכל רגע עלולים לצוץ מכל כיוון.

צידו הסורי של החרמון משובץ בשרשרת של עשרות מוצבים סוריים, שחלקם היו מאוישים בקביעות, והמכנה המשותף לכולם היה הסירחון: כשהרמטכ"ל הרצי הלוי ואלוף פיקוד הצפון אורי גורדין הגיעו למוצב הגבוה ביותר, זה שנקרא בסוריה ח'1 ובצה"ל מכונה "הפסגה", הם נאלצו לצאת ממנו מייד כי לא יכלו לנשום.

במוצבים האלה, שננטשו בחופזה, מצא צה"ל מדים זרוקים ודרגות קצונה. החיילים הסורים השאירו מאחור גם אמצעי לחימה: מטענים ומוקשים, מטולי אר.פי.ג'י, רימונים ונשק אישי בכמויות. צה"ל אסף הכל ואחר כך התפנה לניקוי המוצבים, שחלקם דרש טיהור של ממש. בחלקם גם נמצאו קברים שככל הנראה נועדו לקבור חיילים שמתו ממחלות או מקור.

בפנים חם: כל התנאים

מוצב "הפסגה", בשיא החרמון הסורי, שופץ במהירות כדי שיהיה ראוי לשהייה. כל מה שהיה בו מימי הצבא הסורי נאסף והושלך, והוא צויד היטב: ממקלחות ושירותים, דרך אמצעי חימום שונים ועד מטבח מאובזר, וכמובן - מיטות ושולחנות וביגוד שמותאמים למזג האוויר הקשוח, ושפע של אוכל.

אל"ם לירון אפלמן, מפקד "חטיבת ההרים" החדשה שאחראית על המרחב, הוביל את הכוח הראשון שנכנס לחרמון הסורי ב־8 בדצמבר. הכוחות נסעו במעלה ההר, רכובים על דחפורי די-9 כבדים, גם כדי לפלס את הדרך וגם כדי לפנות שדות מוקשים. תנועה איטית, בתנאי שטח קשים. הציר היה צר מאוד, ונדרש להרחיב אותו כדי שניתן יהיה להתקדם צפונה ולהעביר בו אמצעים וציוד.

האתגר העיקרי היה בהשמשת מוצב "הפסגה" ובהקמת מוצב "מצודת רוח", שנבנה מאפס על ידי ישראל. רוב העבודות התבצעו בידיים, לעיתים כשלוחמים נושאים על כתפיהם אנשי מקצוע בזמן שבחוץ מינוס 6 מעלות. אל"ם אפלמן סיפר שזאת היתה המשימה המורכבת ביותר שביצע בשנות שירותו. החשש העיקרי שלו לא היה מהאויב, אלא שחיילים שלו ייתקעו בקצה החרמון בלי תנאים מתאימים.

הושקעה כאן מחשבה בכל פרט - מהדלתות הכפולות בכניסה כדי לשמר מקסימום בידוד וחימום, ועד לכמות הסולר והמים שנשמרים כאן למקרה שתצטבר כמות שלג כל כך גדולה שתיצור נתק אשר יחייב את מי שנמצאים במוצבים לשהות ממושכת. בכניסה לכל מוצב יש מפלסות וחתולי שלג, ובכל אחד מהם יש רופא או פרמדיק למקרה שיידרש.

בתוך המוצב יש מקלחות ושירותים מסודרים, וחדרים עם מיטות קומתיים שמעליהן הוצבו גופי חימום כדי לשמור על טמפרטורה סבירה. בניגוד לקור שבחוץ (אם כי באמצע השבוע היה דווקא סביר ואפילו חמים), בפנים חם והחיילים מסתובבים במדים בלבד - חלקם גם בחצי אזרחי.

הכתבה המלאה - מחר ב"שישבת".