השאלה שצפויה לייסר את הלוי לנצח

הרצי הלוי החליט לפרוש כבר לפני כמה שבועות. מרגע שהבין שהממשלה כולה התהפכה נגדו, וזיהה גם את הבקיעים שמתרחבים בתוך שורות הצבא, הוא ידע שאין לו עוד סיכוי להישאר בתפקיד. גם הטיעון של ענייני ביטחון כבדי משקל שעל הפרק לא החזיק מים מרגע שהסכם החטופים יצא לדרך.

מהרגע הזה, שום דבר לא הצדיק עוד את הישארותו: לא מבחינת המדינה, לא מבחינת צה"ל, ולא מבחינתו האישית. לראשונה מאז השבת ההיא התלכדו כל האינטרסים לכדי שורה תחתונה אחת, שהיתה ידועה מראש.

החלטתו של הלוי לשלוט בגורלו היתה המעשה הנכון. היא חסכה ביזוי מיותר ממנו ומצה"ל. הוא ידע שאם לא יודיע בעצמו - יודיעו לו, ומייד גם ידליפו ששמו לו אקדח על השולחן. כזאת היא הממשלה שתחתיה שירת: חסרת אחריות ובוגדנית, ובעיקר פחדנית.

כליא־ברק לממשלה

הלוי היה עבור הממשלה כליא־ברק מושלם: היא הטיחה בו הכל, גם את כשליה שלה. יש אינספור דוגמאות, אחת מהן בולטת במיוחד מהימים האחרונים. נטען שהלוי אשם בכך שחמאס התחזק כתוצאה מהסיוע ההומניטרי שקיבל. שלו רק הסכים שצה"ל יחלק את המזון והמים והדלק, חמאס היה נותר חלש ומוכה ורחוק מהשלטון.

הלוי אכן התנגד, מהטעם שצה"ל לא צריך לשלוט באוכלוסייה ושאין לו די חיילים למשימות הזנה, אבל ההחלטות כולן היו של הממשלה: מההתקפלות בפני המערב ומתן האישור להכנסת הסיוע, דרך הימנעות מלהורות לצה"ל לפעול אחרת, ועד להתחמקות הנמשכת מעיסוק בסוגיית "היום שאחרי", שהיתה מציבה אלטרנטיבה שלטונית לחמאס. הלוי הזהיר כבר לפני שנה כי זה יעלה בחיי חיילים: "נידרש לשוב ולכבוש פעם שלישית ורביעית את אותם המקומות", אמר, וצדק.

חברי הקבינט יודעים זאת היטב: הם ישבו בחדר, והם חתומים על ההחלטות. חלקם (כמו בצלאל סמוטריץ') שמדברים לתקשורת בסימני קריאה, נשמעו אחרת בדיונים הסגורים. לא פעם כשנדרשו החלטות, הם גמגמו.

ניסיונם להציג את צה"ל, ואת הלוי בראשו, כהססן וחלש וכמי שמנע ניצחון, הוא שקרי והפוך למציאות: לאורך כל הדרך, צה"ל והלוי בראשו דחפו קדימה, ומי שהיסס היה הדרג המדיני וראש הממשלה נתניהו בראשו. בניסיון לברוח מאחריות הפנו שליחי נתניהו ושריו את האש לעבר הרמטכ"ל: לדאבון ליבם, גם כשהלוי ילך - המציאות תישאר.

נותר שבוי בקונספציה

הלוי ייזכר לעד כמי שפיקד על צה"ל בשפל הגדול ביותר שלו: כאשר ישראל הופתעה והושפלה ב־7 באוקטובר. הוא ייזכר גם כמי שפיקד על צה"ל בהישגים המרשימים שבאו אחר כך: בשבירת המערך הצבאי של חמאס בעזה, בפגיעה הקשה בחיזבאללה בלבנון, בתקיפות באיראן ובתימן ובסוריה וביו"ש, בחיסול סיטוני של בכירים ובייצוב הצבא אחרי שספג את המכה הקשה בתולדותיו.

ההישגים האלה לא יוכלו לאזן את התמונה. הנזק שנגרם גדול מכדי שמשהו, או מישהו, יוכל לאזן אותו. הלוי שגה, ושגה בגדול. הוא היה מר מודיעין ומר עזה, והוא כשל במודיעין ובעזה. סייעה לכך המערכת תחתיו שנרדמה בשמירה, אבל האחריות הכוללת על הצבא היא שלו: כשהגיעו האינדיקציות בלילה ההוא, הוא נותר שבוי בקונספציה, ונמנע מלהורות על צעדים שיכלו (אולי) לשפר את המצב.

סביר שלנצח הוא יתייסר בשאלה מה היה קורה. מה היה קורה לו היה נוסע באמצע הלילה לקריה ומנהל משם את העסק. מה היה קורה לו הורה להגביר כוננות בגבול הרצועה. מה היה קורה לו היה מקפיץ את חיל האוויר. מה היה קורה לו הפעיל עוד אמצעי מודיעין. שאלה אחת של "מה היה קורה" לא תייסר אותו בוודאי: גם לו היה מיידע את נתניהו, דבר לא היה משתנה.

נתניהו, כמו הלוי, היה שבוי באותה הקונספציה בדיוק. ממילא הוא לא אוהב להורות לצבא מה לעשות, כדי שלא להיחשד אחר כך כאחראי להחלטות. הסיוע ההומניטרי שהוזכר הוא דוגמה טובה, לא יחידה: נתניהו חתום על כל התוכניות המבצעיות. את ההישגים הוא ניכס לעצמו. את הכישלונות - לצבא.

הלוי נדרש לסוגיית פרישתו לא פעם בחודשים האחרונים. תמיד היתה סיבה טובה לחכות: פעם עזה, ואחר כך חאן יונס ורפיח, ואז לבנון, ובתווך איראן, ועכשיו הסכם החטופים שבו תמך. כל עוד כיהן מעליו יואב גלנט כשר הביטחון, הוא הרגיש שיש לו מרחב גמישות. מרגע שהגיע ישראל כ"ץ הוא נדחק לעבר ההחלטה הבלתי נמנעת.

לפני שיפרוש, הוא יידרש להשלים את התחקירים. בחלקם החיצים יופנו אליו. באחרים - אל פקודים שמינה ואל תוצאות של החלטות שקיבל. הממצאים יהיו קשים ומטלטלים, והמסקנות יהיו כואבות. אין מנוס מהן, בדרך לריפוי המתבקש של הצבא.

הסתפקות בהן תהיה טעות: רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להסתכל על הדברים בראייה כוללת, מרחיבה. התחמקותה הנמשכת של הממשלה מהקמתה מעידה בעיקר עליה, ועל הבנתה שהשורה התחתונה עבורה - ובעיקר עבור נתניהו - תהיה זהה לשורה התחתונה של הלוי. מרגע שהרמטכ"ל הלך ושר הביטחון הלך, נותרה אלומת האור מכוונת אל האיש בראש הפירמידה: הוא הבא בתור.

הרמטכ"ל לא ישרת את רה"מ

נתניהו יעשה הכל כדי לחמוק מגורלו. הוא טועה אם הוא סבור שהרמטכ"ל הבא ישרת אותו ואת מטרותיו. לא משנה איזה קצין ימונה, הוא יצדיע לדגל ויהיה נאמן למולדת. אין קצין שיסכים להלבין עבורו את חוק ההשתמטות מגיוס, ואין קצין שיסכים לסכן חיי לוחמים עבור מטרות פוליטיות או משיחיות. מפקדי צה"ל, בשונה מהפוליטיקאים, מסתכלים ללוחמים בעיניים: הם גם נדרשים לעיתים להסתכל בעיניים של משפחותיהם השכולות.

צה"ל הוא לא עוד גוף ציבורי, והרמטכ"ל הוא לא עוד פקיד. הוא מפקד, והוא היועץ הביטחוני הבכיר של הממשלה. מחובתו לומר לה ולציבור את האמת ואת דעתו המקצועית בלי להתחנף ובלי להתקרנף. הלוי היה כזה, ושילם בסכינים רעילות שננעצו בגבו בכל ישיבת קבינט. הצלחתו של הרמטכ"ל הבא תלויה בכך שגם הוא יהיה כזה - אחרת ייפגע ביטחון המדינה.

ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים כבירים, והיא זקוקה לידיים יציבות על הגה הביטחון. לנוכח המשבר העמוק בצה"ל, היא נדרשת לאדם המנוסה ביותר לתפקיד. יש לה מועמד כזה מן המוכן: מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף אייל זמיר.

יידרשו לו כמה שבועות כדי לקבל עליו את הפיקוד, ויידרש לו זמן נוסף כדי לייצב את שורות הצבא לנוכח הפרישה הצפויה של אחראים נוספים למחדל – ובראשם ראש אגף המבצעים עודד בסיוק וראש אגף אסטרטגיה אליעזר טולדנו, בהמשך לאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן שניצל אתמול את העיסוק בפרישתו של הרמטכ"ל כדי להודיע גם הוא על פרישה.

אשר להלוי, הוא יצדיע לדגל וילך הביתה. החריצים בפניו המיוסרות, שהעמיקו ב־15 חודשי המלחמה, מרמזים על מה שעבר עליו, ועלינו, מאז השבת ההיא. כשנשאל לפני זמן מה היה הרגע הקשה ביותר שלו במלחמה, השיב שהפגישה הראשונה שקיים עם הורי התצפיתניות החטופות. כמה סמלי שהוא עוזב בעת שהן חוזרות.