בין אבל לתקווה: הפיגוע ליד קדומים הוא תזכורת כואבת לסבך האתגרים שלפנינו

עוד בטרם התבררה זהות המחבלים שביצעו אתמול את הפיגוע בסמוך לקדומים, קשה לחמוק מהתחושה שהכל קשור בכל: המשא ומתן לשחרור חטופים והפעילות המבצעית בעזה, הלחץ שמופעל על איראן, כניסת טראמפ לבית הלבן ועתיד הרשות הפלשתינית, וסוגיות פנים־ישראליות ובראשן חוק ההשתמטות מגיוס שמקודם בכנסת.

הפיגוע עצמו, כך נראה, התבסס על הכנה מדוקדקת של המחבלים ועל היכרות עם השטח. הם בחרו מראש את המיקום, כולל דרכי הגעה ונתיבי מילוט. הם גם בחרו מראש את השעה, שבה התנועה מזדחלת באיטיות של בוקר, וקל לפגוע בנוסעי הרכבים. והם כנראה תכננו לרצוח מספר גדול יותר של ישראלים, ונבלמו רק בזכות תגובה של אזרחים חמושים שגרמו להם להימלט. נראה כי הפרט היחיד שלא העריכו נכון הוא המיגון של האוטובוס, שמנע מהם לטבוח בנוסעיו.

הפיגוע הזה בולט בשל תוצאתו הקטלנית - שלושה נרצחים ושמונה פצועים - אך הוא לא שונה מניסיונות פיגוע אחרים, כולל בימים האחרונים. השטח ביו"ש רווי אמל"ח, והמוטיבציות של המחבלים בשמיים משלל סיבות: לחץ מצד הנהגת חמאס בעזה להבעיר את השטחים, לחץ מקביל מצד איראן (שמגובה בכסף), המשבר הכלכלי שמתעצם כתוצאה מהסגר המתמשך, ולעיתים גם תגובת נגד לפעילות המוגברת של הרשות הפלשתינית בג'נין בשבועות האחרונים.

הסיבות האלה לא חדשות. מראשית המלחמה דוחק חמאס בפלשתינים שבגדה לצאת לרחובות, להפגנות ולפיגועים כדי להזדהות עם אחיהם בעזה. למרות הפופולריות שלו ביו"ש, היענות התושבים נמוכה מאוד. אין להם עניין לחוות על בשרם את מה שעובר על תושבי עזה, והם מעדיפים להוריד את הראש עד יעבור זעם. ועדיין, לחמאס יש תאים רבים ביו"ש, שמיעוטם מצליחים לפעול בטרם שב"כ וצה"ל מסכלים אותם. זה מרוץ תמידי, שבו ידה של ישראל על העליונה ברובם המוחלט של המקרים - אך אין ולא יהיו בו 100% הצלחה.

איראן, כאמור, מגבה את הלחץ של חמאס בלחץ מקביל מצידה. בשנה החולפת היא גם האיצה את העברת הכספים והאמל"ח למחבלים ביו"ש. מדובר לרוב בכנופיות מקומיות שפועלות במחנות הפליטים, שאנשי כוח קודס האיראני יוצרים עימן קשר באמצעות הרשתות החברתיות. גם כאן מערכת הביטחון משקיעה מאמץ רב בגדיעת הקשר הזה, בהצלחה לא מבוטלת - אבל לא מלאה.

מאחורי הקלעים: איראן

כתמיד, הבטן הרכה העיקרית היא סוגיית הכסף - שמועבר בשלל דרכים, בעיקר על ידי חלפנים - וסוגיית האמל"ח. המאמץ האיראני כולל הברחת אמל"ח משודרג, לרבות מטעני חבלה מתקדמים וטילי כתף. ההערכה היא שרוב המשלוחים האלה נבלמו בירדן או על הגבול, אבל קיים חשש תמידי שמקצתם הצליחו להגיע לשטח הרווי ממילא באמל"ח, שנרכש מסוחרי נשק בישראל (בעיקר מקרב משפחות הפשע), שנגנב מבסיסי צה"ל או שמיוצר עצמאית בגדה.

הפעילות של הרש"פ בג'נין פוגשת חלק מהאתגרים האלה, ובמהלכה נהרגו כבר שישה שוטרים פלשתינים. ישראל מברכת עליה, משום רצונה לראות יותר מעורבות של הרשות במלחמה בטרור, ובעיקר כי כל מחבל או מטען שפוגשים כוחות פלשתיניים לא פוגשים כוחות (או אזרחים) ישראליים. הפעילות הזאת של הרשות החלה לכאורה לאחר גניבת רכבים בג'נין, אך נראה שהפלשתינים גם מבקשים להוכיח לממשל טראמפ שהם פרטנר במאבק בין הטובים לרעים באזור.

רבים בישראל מאמינים שכניסת טראמפ לבית הלבן בעוד 13 ימים תיתן לישראל אפשרות לעשות ככל העולה על רוחה בכל הזירות, לרבות ביו"ש. ציוץ שפרסם אתמול שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שבו התחייב לפעול לפירוק הרשות ולביטול הסכמי אוסלו, הוא דוגמה טובה לכך, אם כי לא בטוח שהאמריקנים ייתנו לו את מבוקשו.

בתקופת ממשל טראמפ הקודם נבלמה כוונתה של ישראל לסיפוח יו"ש, והוחלפה אחר כך בתוכנית שלום אזורית שלא צלחה, אבל שעדיין עומדת על הפרק. תוכנית כזאת עשויה לחייב גם את ישראל לוויתורים, בתמורה לנורמליזציה ביחסים עם סעודיה ועם מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות.

לחצים מכל כיוון

רצף הפיגועים האחרון ביו"ש גם מחייב את מערכת הביטחון לשקול תגבור כוחות. בראשית המלחמה פעלו בשטח כ-30 גדודים, ומספרם קטן בהתמדה ל-19 גדודים בשלהי 2024. זה נובע מהצורך המבצעי המוגבר בגזרות האחרות - פעם בעזה, פעם בלבנון, פעם בסוריה ולעיתים בכולן יחד - אך השורה התחתונה מלמדת שוב שאין לצה"ל די כוחות כדי למלא את כלל משימותיו, בוודאי כשהיעד המוצהר הוא להקטין את העומס על חיילי המילואים למקסימום 70 ימים בשנה.

זאת קריאת ההשכמה המי-יודע-כמה לממשלה שאי אפשר להטיל עומס נוסף על צבא המילואים, בוודאי כשבמקביל היא מקדמת השתמטות סיטונית של חרדים משירות. סמוטריץ' וחבריו יעמדו גם הפעם תחת זכוכית מגדלת: רבים מתומכיהם מתגוררים ביו"ש ומצפים לביטחון מוגבר, אבל הם גם משרתים במילואים (ומשלמים את מחירם), ולא מוכנים עוד לחוסר השוויון בנטל.

רה"מ נתניהו ייאלץ גם הפעם לתמרן בין הלחצים הפוליטיים בממשלתו לבין הלחצים הבינלאומיים, בימיו האחרונים של ממשל ביידן וערב כניסתו של ממשל טראמפ, וכשהביקורת הבינלאומית על ישראל גוברת בשל הלחימה הנמשכת בעזה.

הלחצים הקואליציוניים האלה צפויים לגבור אם אכן תקודם עסקת החטופים שנדונה כעת בקטאר, אם כי אמש היה נדמה שהדיווחים התקשורתיים האופטימיים הקדימו גם הפעם את המציאות בחדרי המו"מ. נראה שהפערים בין הצדדים עדיין גדולים, ויחייבו ויתורים וגמישות כדי שניתן יהיה להגיע להסכם שישיב עשרות מהחטופים, חיים ומתים, הביתה.