על ישראל להפסיק לברוח מהחלטה - נותר רק לפעול

החדשות הטובות הן שלירי אלבג בחיים. החדשות הפחות טובות הן שלירי אלבג בחיים נכון לאתמול. כי בעזה, כל יום וכל דקה עלולים להיות האחרונים של לירי, ושל החטופים האחרים. הם עלולים להירצח על ידי חמאס, הם עלולים להיפגע בתקיפות צה"ל, והם עלולים פשוט למות - מרעב, ממחלות, מפציעות שהחמירו.

הלקח הברור מהסרטון של לירי הוא שצריך להחזיר אותה ואת יתר החטופים הביתה. כן, אני יודע שחמאס עושה עלינו לוחמה פסיכולוגית. וכן, אני יודע שהטקסטים שנאמרו על ידיה הם לא שלה, אלא הוכתבו לה על ידי מי שמחזיקים בה כבר 457 ימים. אבל כל זה לא משנה את השורה התחתונה: לישראל אין אלטרנטיבה טובה, פרט לעסקה שתחזיר כמה שיותר חטופים הביתה.

בניגוד לכל היגיון, חמאס רק מתחזק - בכסף, במזון ובציוד הומניטרי, בגיוס לוחמים - והוא עושה את זה משום שמדינת ישראל מתעקשת לשגות

כל האלטרנטיבות האחרות מוצו. גם אם הכוכבים והמזלות ייפגשו שוב, ויתאפשר מבצע נוסף שבו ישוחררו חטופים נוספים, זה עדיין לא יפתור אפילו מקצת מהבעיה. כי אחרי שנתיים ושלושה חודשים, אפשר לקבוע בוודאות שהלחץ הצבאי הרג יותר חטופים מאשר החזיר חטופים חיים. מי שטוען אחרת לא רק עושה מניפולציה בנתונים - הוא זורה חול בעיני הציבור, ומאריך את סבלן של המשפחות.

כלל הברזל במו"מ לשחרור אסירים הוא שאת המחיר הנמוך ביותר תשלם בהתחלה. ככל שיעבור זמן, כך המחיר יעלה. זה היה נכון בכל אחת מעסקאות החטופים שישראל ביצעה בעשרות השנים האחרונות. למרבה הצער, בכל פעם היה בישראל מי שהאגו שלו גבר על השכל, והוביל את החטופים, את משפחותיהם ואת הציבור בדרך ייסורים שבסופה קרה הידוע מראש. וכשזה לא קרה, כמו במקרה של רון ארד, ישראל איבדה את החטוף והמשיכה לרדוף אחרי הרוח לנצח.

הכלל הזה נכון גם בעזה. העסקה שישראל יכולה (וצריכה) היתה לבצע בחודש מאי האחרון נדחתה משיקולים פוליטיים, שנעטפו בממבו־ג'מבו ביטחוני שהתחלף על פי הצורך והשעה: פעם ציר פילדלפי, פעם רשימות, פעם התעקשות על המשך המלחמה. כל סבב מו"מ והתירוץ שלו, כל סבב מו"מ ובסופו אותה שורה תחתונה כואבת, כשהמשתנה היחיד הוא מספרם הקָטֵן של החטופים שנותרו בחיים.

מי שמצפה שחמאס ישתנה, טועה ומטעה. מי שמצפה שהוא ייכנע ללחץ, טועה ומטעה. מי שמספר שהשבועות האחרונים היו רעים לחמאס, טועה ומטעה. בניגוד לכל היגיון, חמאס רק מתחזק - בכסף, במזון ובציוד הומניטרי, בגיוס לוחמים - והוא עושה את זה משום שמדינת ישראל מתעקשת לשגות פעמיים: פעם אחת, כשהיא לא מקדמת את העניין היחיד שמאיים באמת על חמאס - שלטון חלופי בעזה, ופעם שנייה, כי היא לא מחזירה את החטופים.

החדשות הטובות הן שלירי אלבג בחיים. החדשות הפחות טובות הן שלירי אלבג בחיים נכון לאתמול. כי בעזה, כל יום וכל דקה עלולים להיות האחרונים של לירי, ושל החטופים האחרים. הם עלולים למות בצורות שונות ומזעזעות

ישראל לא מקדמת את שני המהלכים האלה כי חיי הקואליציה קודמים לחיי החטופים. לאיתמר בן גביר ולבצלאל סמוטריץ' חשוב יותר לקדם חזון משיחי של התיישבות מחודשת בעזה מחייה של לירי, והם אוחזים ברה"מ בנימין נתניהו במקום הרגיש. לנתניהו נתונה בכל יום האפשרות לבחור אחרת: לשנות את הרכב הממשלה, להחליף את הימין הקיצוני במפלגות שמייצגות קונצנזוס רחב (מנסור עבאס אפילו הבטיח אתמול רשת ביטחון), להחזיר את החטופים, לקדם שלום אזורי, לייצב את הכלכלה, לפתור את משבר הגיוס ולהשיב את ישראל למסלול שפוי. לרוע המזל, בכל יום נתניהו בוחר לנהוג אחרת.

חמאס קורא את המפה היטב, ומנצל אותה עד תום. הסרטונים נועדו לשחק לנו בראש ובבטן, ולצידם שיגור הרקטות שהואץ מאוד בימים האחרונים במטרה להחדיר מורא מחודש בליבם של תושבי העוטף ותחושה שהמלחמה לא באמת השיגה את יעדיה. זאת מלכודת שקופה, שנועדה לגרור את צה"ל להעמיק את הלחימה בעזה (ואולי, חלילה, להרוג בשוגג עוד חטופים), ואז להביא על ישראל עוד לחץ בינלאומי ולהביא לעזה עוד סיוע שרק יחזק את חמאס.

כדי להיחלץ מהנתיב הזה, שגם סופו ידוע מראש, על ישראל להפסיק לברוח מהחלטה. מתווה העסקה ידוע, ונותר רק לפעול. כמי שהפקירה את החטופים ב־7 באוקטובר, מוטלת על הממשלה חובה מוסרית עליונה להשיב אותם הביתה. מי שראה אתמול את לירי - את העיניים הכבויות, את הרעד בידיים - מבין שאין עוד זמן.