שום תסריט דמיוני לא יכול היה לחזות את נפילת משטרו של אסד בתוך ימים אחדים. מה שלא הצליחו המורדים להשיג במשך שלוש עשרה שנה, עם מאות אלפי אזרחים שנהרגו ומיליוני פליטים, הצליחו מיליציות אסלאמיות בהנהגת בכיר אל-קאעידה לשעבר להשיג בבליץ מטורף, בפחות משבוע, עם מעט מאוד דם שנשפך.
מבחינת אלמנט ההפתעה, יש דמיון בין 7 באוקטובר של ישראל לבין 7 בדצמבר של אסד. חמאס ניצל את הקרע והחולשה הפנימית בישראל כדי לבחור את העיתוי המתאים ביותר למתקפה. המורדים הג'יהאדיסטים בסוריה ניצלו את חולשתם של שלושת תומכי אסד העיקריים: איראן, חיזבאללה ורוסיה בגלל העימות עם ישראל ורוסיה בשל המלחמה באוקראינה, כדי לשעוט קדימה.
המורדים "מורתעים"
גם לאסד, כמו לישראל, היו סימנים מעידים. נשיא טורקיה ארדואן, שנתן "אור ירוק" לפעולת המורדים, מימן אותה וגם סייע בהכנתה, שיגר בשנה וחצי האחרונות אינספור מסרים לנשיא סוריה שאם לא יבוא להידבר איתו על כינון סדר חדש באזור - בלי מיליציות כורדיות על הגבול המשותף ופתרון למיליוני פליטים סורים שחונים בטורקיה - "זה לא ייגמר בטוב". אסד, שהאמין כי המורדים "מורתעים", לא רצה לשמוע ודחה כל הצעה לפגישה.
בחוצות דמשק שיחקו אתמול המורדים כדורגל בפסל ראשו הכרות של חאפז אסד, אביו של בשאר, כפי שהעיראקים השתעשעו בשעתם בפסל ראשו של סדאם חוסיין. נפילתו של משטר אסד, האב והבן, אחרי 54 שנות דיכוי אכזרי והשלכת מתנגדים לכלא, מזכירה את הפלתו של סדאם אחרי 23 שנים של שלטון ריכוזי. בשני המקרים הדחתו של שליט עריץ שמשתייך למיעוט – אסד בן העדה העלאווית וסדאם בן העדה הסונית – החזירה, בפועל, את השלטון לידי הרוב במדינה: השיעים בעיראק. הסונים בסוריה.
נקודת המבט הישראלית
אפשר להבין שמכאן ואילך זה לא יהיה, אמנם, מזרח תיכון חדש, אבל ללא ספק מזרח תיכון אחר ושונה ממה שהכרנו. לצד ההתפתחויות השליליות, יש בו לפחות שני מרכיבים חיוביים מבחינה ישראלית:
האחד, עצם קריסתו של המשטר בדמשק. יהיו בוודאי כאלו שיטענו, ואפילו במידה מסוימת של צדק, כי אסד, למרות שטבח בנתיניו, היה יריב נוח עבורנו. שליט מוכר וצפוי למודיעין הישראלי ומי ששמר כל השנים בקפידה על הסכם הפרדת הכוחות מ-1974. כל זה נכון, אבל אסד, צריך לזכור, היה גם האיש שפתח את ארצו למעבר נשק וחימוש מתקדם לחיזבאללה, לכניסת מיליציות פרו-איראניות לתחומה ולהשפעה הולכת וגוברת של טהרן.
ההתפתחות החיובית השנייה - חשובה עוד יותר - היא ריסוקה של טבעת האש שניסתה איראן לכרוך סביב צווארה של ישראל. מי שצפה אתמול במורדים כשהם מכלים זעמם בשגרירות איראן בדמשק, או קורעים את תמונותיו של חמינאי שנקרו בדרכם, מבינים שסוריה לא תהיה עוד כר פעולה לאיראנים וגם לא צינור מעבר חופשי של נשק לחיזבאללה, שטרם התאושש מהמכה הקשה שספג מידי ישראל
הרודן הלך, הגיע הטרוריסט
מנגד, אין שום בשורה טובה לישראל מתפיסת השלטון בסוריה בידי גורמי אסלאם קיצוני בראשות אבו מוחמד ג'ולאני, או בשמו האמיתי אחמד א-שרע. ג'ולאני, שנשבע בעבר אמונים לאל-קאעידה, והוכרז על ידי ארצות הברית כטרוריסט בינלאומי, טען באחרונה כי השתנה במשך השנים ושוב איננו עוין את המערב, אבל לא הזכיר במילה את ישראל.
מה שבטוח הוא שלפני שיגיע אלינו - יזדקק להרבה זמן כדי לבסס את שלטונו בסוריה, לכפות שליטתו על המיליציות האחרות, לרצות את ארדואן או להתעמת עם הכורדים ולהחליט כיצד לנהוג בבני העדה העלאווית, עדתו של אסד, הרועדים מפחד.
מה שברור - בטווח המיידי האיראנים ולא המורדים הסורים הם האיום העיקרי על ישראל. תחושת הבידוד והפגיעות של המשטר בטהרן גברה לאין שיעור עם שחיקתו של חיזבאללה, המעוז הקדמי, ונפילתו של אסד. המוצא היחיד שהם עלולים למהר אליו כעת הוא פיתוח פצצה גרעינית, ואת זה חייבים לעצור כבר עכשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו