בעומק מחנה הפליטים ג'באליה, במבוך הרחובות הצרים ובין חורבות מבנים שהיו פעם בתי משפחות, נמצאים לוחמי גדוד 52 מחטיבה 401. עבורם, המלחמה היא לא רק מאבק על ביטחון המדינה, אלא גם על שימור הערכים והחוסן של הרוח האנושית. בעוד הפגזים מרעידים את הקרקע, לוחמי הגדוד ממשיכים קדימה, מתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים, ומייצרים אחווה ורעות שמעטים זוכים לחוות.
אבי כהן
"הלחימה כאן היא לא מה שהייתה לפני שנה", אומר רס"ן יצהר זולדן, סמג"ד הגדוד, שמציין שהוא כבר מעל שלושה חודשים בג'באליה. "בשנה שעברה, האויב נכנע יחסית מהר. הפעם, הם ניצלו את עשרת החודשים האחרונים כדי להתארגן – וזה ניכר. זה לא שאנחנו לא מצליחים לשבור אותם, אנחנו מצליחים. כל נקודה בסוף שאנחנו רוצים להגיע אליה. אנחנו מגיעים אליה, כי אומר לך את זה, איפה שצה"ל רוצה להגיע, הוא מגיע".
זולדן מתאר את השינוי בפעילות לאחר פינוי עשרות אלפי האזרחים ממחנה הפליטים. "ברגע שהשטח התפנה, יכולנו לפעול בצורה הרבה יותר אגרסיבית. מי שנשאר כאן הוא אויב, וזה משנה את כללי המשחק. הקרבות פנים אל פנים וההתקלות בטווחים של 10-50 מטרים הם מאפיין ייחודי של ג'באליה".
מפקד הגדוד הקודם, סא״ל יהודה שלו, שנפצע באורח קשה באותה תקרית בה נהרג מפקד החטיבה, אחסאן דקסה ז״ל, נמצא כעת בבית החולים בתהליך שיקום והחלמה. מדבריהם של לוחמי הגדוד ניכר כי ממשיכים להילחם גם עבורם, ורוח הלחימה האיתנה של יהודה נשארה בגדוד.
"לא דמיינו שצה"ל ייכנס לכאן"
ברקע נשמעים קולות ירי עמומים, מתמזגים עם צלילי הפיצוצים שמרעידים את הקרקע. הרחובות של ג'באליה, שהיו פעם מלאים בחיים, הפכו לשדה קרב, שבו החיים תלויים על חוט השערה. בתוך כל זה, לוחמי גדוד 52 נלחמים באומץ, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים. בין שרשראות הטנקים, הרעש הבלתי פוסק והמתח האינסופי, מתגלים סיפורי גבורה, אחווה ורוח לחימה שלא ניתן להישאר אדיש אליהם.
סגן דוד טרבולסי סמ"פ בגדוד 52 מספר כי בג'באליה, זאת הלחימה הכי אינטנסיבית, אפילו בהשוואה לחודשים הראשונים של הלחימה. "זה מתבטא בכמות אירועים, בכמות מחבלים, בכמות היתקלויות הם יצרו לעצמם נקודה שהם לא דמיינו שצה"ל ייכנס לשם כמו המחנה פליטים בג'באליה שזה אזור מאוד מאוד צפוף", אומר טרבולסי ומוסיף: "יכולת תמרון של רק"מ (רכב קרבי משוריין) מאוד מורכבת, לא נראה לי שהם העלו בראשם שאנחנו יכולים לתמרן שם. בשבועיים-שלושה הראשונים שנכנסנו לשם זה היה מאוד מאתגר. אבל גם לאתגר הזה יכולנו, וממשיכים קדימה להשמיד את כל המחבלים ולשלוט בכל צפון הרצועה: ג'באליה, בית לאהיה, בית חנון".
על אף הקשיים, עבור חלק מהלוחמים, השירות בעזה הוא לא רק חובה, אלא זכות. סגן נועה אסולין, קצינת חימוש, משתפת: "כשהתגייסתי, לא דמיינתי שאגיע לעזה, ועוד פחות למלחמה. ועדיין, אם היה ספק לפני, היום ברור לי שאני במקום הנכון. אני פה, ועושה כל מה שצריך כדי שננצח".
נועה מספרת גם על התמיכה של משפחתה, על אף החששות. "הם מאוד מפחדים, אבל גם תומכים. אני מראה להם תמונות, מספרת להם סיפורים על חיי היומיום שלנו כאן. אני רוצה שהם יבינו שאנחנו חזקים, שאנחנו מתקדמים".
גם סגן רננה חורש, קצינת קשר, משתפת ברגשות דומים: "אחי הגדול היה קצין במלחמה, והיום אני כאן. המשפחה תומכת, אבל כמובן שיש חשש. עם זאת, ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. אין לי ספק שמי שרוצה, יכול להתמודד עם האתגרים – וזה לא משנה אם הוא גבר או אישה".
"חיבור שאי אפשר להסביר"
לוחמי חטיבה 401 מספרים על קשרים ייחודיים הנרקמים בתוך הטנקים, שם חיים יחד 24/7. "אנחנו משפחה," אומר יהונתן ביגר, טען שריון שהתגייס לפני כ-8 חודשים, סיים את ההכשרה ומצא את עצמו בעזה. "אתה מכיר כל אחד בצוות שלך לעומק – החולשות, הכוח, והאישיות שלהם. זה מחבר אותך בצורה שאי אפשר להסביר"
דוד מימוני, נהג טנק, גם הוא סיים את ההכשרה בתקופה האחרונה מחזק את דבריו: "החיים בצפיפות גורמים לך להכיר את כולם מקרוב. זה לא קל, אבל זו חוויה שאין כמותה. אתה לומד לעבוד יחד, להתמודד עם הלחץ והסכנות, ולסמוך על כולם".
לוחמי גדוד 52, חוו אבידות כבדות במהלך הלחימה בעזה בכלל ובג'באליה בפרט. פגיעת טיל נ"ט באחד הטנקים הביאה למותם של שלושה לוחמים: מ"פ רס"ן גיא ניזרי, התותחן אופיר ברקוביץ', והטען אלישי יונג. "זה היה קשה," משתף סגן דביר קמינסקי, מ"מ בגדוד. "כשאתה מאבד חברים, התחושה הראשונה היא של ריקנות, אבל זה גם ממלא אותך במוטיבציה. מסתכלים מראש קדימה, ועכשיו יש לנו רק עוד יותר סיבה להילחם ולהתקדם בשבילם".
רס"ן זולדן הוסיף: "איבדנו פה אנשים יקרים. לוחמים שנהרגו ונפצעו, מפקדים שאיבדנו. אנחנו מתוך הדבר הזה שואבים כוחות אדירים, ועם זה אנחנו ממשיכים קדימה. זה לא מחליש אותנו, אלא להפך, זה רק מחזק אותנו, מחשל. זה רגעים כואבים, קשים, זה רק מחדד לנו פה כמה משימה חשובה. אנחנו גם לומדים מזה המון במעלה הדרך ומשתפרים".
המלחמה הפכה את ההיררכיה הצבאית המסורתית לרלוונטית פחות. "אין דיסטנס כאן", אומר סגן קמינסקי, "אתה יודע, לפני המלחמה תמיד יש לוחם, מפקד איך החיילים פה זה כמו משפחה בעצם אחת היום. לגמרי. בטח שאנחנו מדברים פה על חיל השריון. אנחנו חיים ביחד בטנקים. 24/7 אנחנו כל היום ביחד מכירים אחד את השני בצורה מוגזמת כל אחד חי 3 ס"מ מהשני וזה מתבטא בזה שאנחנו ממש משפחה".
סגן דניאל לשץ, מ"פ הנדסה, מדגיש: "אני קצת אשתמש בלשון גסה בסוף בין המח"ט לחייל בלחימה ברצועה אין יותר מדי הבדל, כי את הצרכים אנחנו עושים בבקבוקי פלסטיק או בשקיות אשפה, אותו דבר. אז מרחק פיקודי זה אחרת כאן". גם זולדן מתאר את השינויים בדינמיקה הפיקודית: "כשהמג"ד ישן עם הלוחמים באותה קומה, משתמש באותם שירותים, ומוביל קרב מתוך השטח – זה משנה את הכול. הקרבה הזאת יוצרת חיבור בלתי רגיל בין לוחמים ומפקדים".
מבעד לעיניים העייפות אך חדורות המטרה של הלוחמים, נחשף צד אחר של המלחמה – זה שמדבר על אנושיות, על חיבור עמוק, ועל ההקרבה שמאפשרת למדינה להמשיך לעמוד איתנה. אלי הירש, חייל בודד מניו יורק, מצא את מקומו בישראל ובגדוד 52. "המשפחה שלי בניו יורק דואגת, אבל גם גאה", הוא משתף במבטא אמריקאי כבד, "החבר'ה כאן מעולים. כל בעיה שיש לי ואין לי הרבה, אבל כל מה שאני צריך. הם תמיד זמינים בשבילי. יש כאלה שאומרים אולי שהיה עדיף להישאר בארה"ב, אבל אני אומר שזה יותר מסוכן להיות בניו יורק. כאן, יש לנו את השליטה להחליט איך להגן את עצמנו, בניו יורק אין לנו את זה".
"הרוח שלנו חזקה"
יוראי קפלן, מילואימניק שהצטרף לגדוד בצו 8, מסביר כי האווירה המשפחתית היא שמאפשרת להם להתמודד עם הקשיים: "אנחנו שומרים אחד על השני. אין מקום לדאגות אישיות – כולנו פה כדי להגן על המדינה". רוני סעב, הוא בכלל מג"בניק באזרחות, אבל מגוייס כבר 3 שבועות בצו שמונה לגדוד. "אחלה חבר'ה פה. המשפחה מקבלת את זה קשה, אבל הם יתמודדו עם זה כי זה המדינה, אין מה לעשות, אנחנו תמיד למען הביטחון של המדינה".
עם כל האתגרים, לוחמי גדוד 52 שומרים על המורל והנחישות. "הרוח שלנו חזקה" אומר רס"ן זולדן. "אנחנו נמשיך להילחם, נמשיך להגן על המדינה שלנו. כל אובדן כואב, אבל הוא גם מדרבן אותנו. אנחנו כאן, עד הסוף".
בעזיבתי את ג'באליה, לכיוון זיקים, ראיתי את מה שהיה פעם את הטיילת של עזה, שהייתה יכולה להיות אתר תיירותי מפואר. היום, היא עומדת כעדות לחורבן שהותירו אחריהם אנשי חמאס. אבל בתוך ההרס הזה, לוחמי גדוד 52 ממשיכים להיות האור, האנשים שבזכותם, ישראל נשארת חזקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו