הסכנה מגיעה מבפנים: אל תיתנו לאויבינו את הניצחון המוחלט

עצרו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. עצרו הכל, כולכם, כי נכנסתם לסחרור מסוכן. עצרו מייד, לפני שתיתנו לאויבים שלנו את הניצחון המוחלט.

זר לו נקלע לכאן ביממות האחרונות, היה חושב שאיבדנו את זה. מדינה במלחמה ארוכה, קשה, מדממת. מלחמה שיש לה התחלה, אבל אין לה סוף. מלחמה שראשיתה בטבח המוני של 1,200 אנשים בבתיהם ובמסיבת הנובה, ושהמשכה במערכה עקובה מדם בעזה ובלבנון ובחמש זירות נוספות. מלחמה שהותירה 101 מאנשינו, אזרחים וחיילים, חיים ומתים, חטופים בעזה. מלחמה שמרחיקה עשרות אלפי תושבים מבתיהם כבר שנה ויותר, ואיש לא יודע עד מתי. מלחמה שמחירה בחיי אדם, אבל גם בכל פרמטר אחר, הוא חסר תקדים.

המלחמה הזאת היתה אמורה לגנוז את כל מה שקרה כאן לפניה. את השנאה ההדדית, את ההקצנה, את ההדרה, ובעיקר את המחשבה שיש כאן צד אחד שהוא יותר "צודק" ושהצד השני הוא אויב מסוכן, ושאנחנו יכולים לנצח את עצמנו בתוכנו, כי הסכנה האמיתית לא מגיעה מבחוץ, אלא מבפנים, ואם רק ננצח את הצד האחר - הכל יסתדר.

אז זהו, שלא. 7 באוקטובר היה קריאת השכמה. קדמו לו אזהרות שאויבינו מזהים בתוכנו חולשה, פירוד ופירוק, ושהם עלולים לנצל את זה לטובתם. מי שהתריעו לא הבינו את שאמרו - תעיד על כך העובדה שהם נתפסו מופתעים בשבת השחורה. מי שהותרעו לא הבינו את שאמרו להם - תעיד על כך העובדה שהם לא שינו דבר לפני כן, ולא למדו את לקחי האחדות שמתחייבת לאחר מכן.

קריאת ההשכמה פוספסה

במשך חודשים רצינו לחשוב שקריאת ההשכמה הזאת העירה אותנו. למען האמת, רבים אכן התעוררו - חיילי הסדיר והמילואים, ומערכי הסיוע האזרחיים שהתגייסו למלא את מקומה של המדינה שנעדרה. גם בחלוף שנה ויותר הם עדיין שם, נושאים בנטל הכבד, בידיעה שאין להם תחליף.

אבל רבים, רבים מדי, חזרו ל־6 באוקטובר. כל צד משוכנע שהצד השני אחראי לכך, אבל האמת היא ששניהם שם, ושחלוקת האחריות ביניהם היא חסרת חשיבות. מי שירה זיקוקים ימיים לעבר בית ראש הממשלה איבד את זה. נכון, אלה היו זיקוקים ולא פצצות תאורה או כדורי הולופוינט, ועדיין - זה טירוף, וזה מסוכן, והוא יורה לעצמו ולכולנו בראש וברגל.

הוא הדין לגבי נבחרי הציבור: שלטים באיילון באדיבות מפלגת נעם של אבי מעוז, שלפיהם דמו של ראש הממשלה על ידיה של היועצת המשפטית לממשלה - וזה בהמשך לדבריו המופקרים של שר התקשורת שלמה קרעי ("הקם להורגך השכם להדיחו") ושל השר דודי אמסלם ("היועמ"שית היא האדם הכי מסוכן למדינת ישראל"), ועוד פנינים ששורתן התחתונה, הזהה, היא דרישה להדחתה של גלי בהרב־מיארה, ואם אפשר אז גם של ראש שב"כ והרמטכ"ל.

ושני הצדדים, כך נדמה, לא רואים בעיניים ולא מוכנים לעצור. מבחינתם, הכל כשר בדרך להשגת המטרה. כל צד והמטרה שלו: אלה הדחת ראש הממשלה, ואלה הזזת כל מי שמעז להתנגד לו. ושני הצדדים מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי להשיג את המטרה הזאת, ושניהם מפספסים את המטרה הגדולה, שאמורה להיות אחרת לגמרי: מדינת ישראל.

מחסלים את סינוואר, ואת עצמנו

אתמול מצאתי את עצמי חושב מה היה אומר יחיא סינוואר על מה שקורה פה ביממות האחרונות. הוא אמנם חוסל (וטוב שכך), אבל אנחנו מחסלים את עצמנו עבורו גם אחרי מותו. ומצאתי את עצמי חושב מה היו אומרים החטופים (אלה מביניהם שנותרו בחיים) על מה שקורה פה ביממות האחרונות. במקום להתאחד למען שחרורם והשבתם - אנחנו הורגים את עצמנו ועסוקים באלף ואחד דברים אחרים.

אבל לא צריך לשאול את אלה שלא כאן. תשאלו את אלה שכן - את אנשי המילואים, את אנשי הקבע ואת חיילי הסדיר, את לוחמי שב"כ והמוסד, את העובדים הסוציאליים, את החקלאים, את כל מי שמאז השבת ההיא עושים כפליים ויותר כדי שננצח. וניצחון זה לא רק עוד השמדת רקטה או חיסול מחבל, ניצחון זה קודם כל שאנחנו נהיה טובים יותר, חזקים יותר, מאוחדים יותר. הם, כולם, יגידו לכם שהדרך האמיתית היחידה שתוביל לניצחון היא דרך האחדות.

ותשאלו את עצמכם ביושר, ללא קשר לשייכות פוליטית, מהו האיום הגדול ביותר על ישראל היום. ספוילר: זה לא חמאס ולא חיזבאללה ולא איראן - זו ישראל עצמה. ובהמשך לכך, תשאלו את עצמכם מה יקרה כאן אם נמשיך להילחם בתוכנו. ספוילר: אפשר לחסל את נסראללה ואת סינוואר אלף פעמים - ועדיין נפסיד בענק.

וכדי שלא נפסיד, אלא ננצח - עצרו. כולכם, עזבו את הטפל והתעסקו בעיקר: באויבים, בחטופים, במילואים, במפונים, בכלכלה, בחקלאות, בשיקום. זה הניצחון שלנו. לא אקדח זיקוקים, ולא הדחות של בכירים בשירות הציבורי. כי אם תנצחו את הצד השני בתוכנו - תישארו בלי כלום, עם ניצחון שהוא הפסד מוחלט.