משימה בהחלט אפשרית: נתגייס כשיקראו לנו - לא משנה מה מחליטה הממשלה

אני יוצא להפסקה מהשיח הציבורי לתקופה הקרובה. שוב סבב מילואים. תמצית החיים שלנו כאן בשנה האחרונה - אזרחים לזמן מסוים, הופכים לחיילים וחזרה שוב לאזרחות. אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. לא האינטנסיביות, לא הסכנה, לא המחויבות של אזרחים לתרום למדינה שלהם, וגם לא הנתק בין מה ששם למה שפה.

בעיניי, החובה האזרחית שלי ושל חבריי כשאני לא על מדים היא לרעיון - לוודא שכולם מתגייסים. לא רק כי צריך עוד חיילים, אלא כי חייבים לשקם את החברה הישראלית. שיקום המדינה עובר דרך עם ישראל.

האויב תקף אותנו לפני שנה כי היינו מפורקים מבפנים. בניגוד למה שקורה בחזית, שם יש הצלחה גדולה - את החברה הישראלית, לצערי, עדיין לא הצלחנו לשקם. תחושת האחדות התמוססה, השיח הציבורי חזר למקומות גרועים מאוד והערבות ההדדית הפכה למחלוקת במקום להסכמה. חלק מזה נובע מהעובדה שלא כולם לוקחים חלק במשא הכבד והיקר של הגנה על המולדת. זה מתחיל בחוסר ההבנה שזו זכות להגן על המדינה וממשיך בחוסר הכפייה של המדינה את החובה הגדולה להתגייס.

זו משימה אזרחית לוודא שזה קורה - שכל צעיר ישראלי, יהודי או ערבי, חילוני או חרדי, יעשה שירות למען המדינה. הטובים ביותר יבצעו שירות משמעותי בצבא, אבל גם צעיר ערבי או חרדי יכולים לעשות שירות לאומי. המאבק הזה הוא אזרחי, לא מאבק צבאי. בניגוד למה שטענו במשך שנים, לא הצבא אמור לפתור את הבעיות האזרחיות שלנו, להחליף החלטות של מנהיגים.

החובה הצבאית שלי ושל חבריי היא להתגייס בכל פעם שקוראים לנו. לא משנה מי הממשלה ומה היא מחליטה. אנחנו משרתים למען ביטחון המדינה והעם המופלא הזה, ללא תלות בשאלה מי הממשלה. מרגע שעולים על מדים אנחנו חיילים, לא משנה מה הדרגה ומה הגיל.

בימים כתיקונם המשימה האזרחית גוברת על הצבאית. בני גילי עדיף שיעסקו בבניית החברה והכלכלה. אבל אנחנו לא בימים רגילים. צריך את בני גילי בשתי המשימות. המאבק על שיקום המדינה והחברה לא נעצר, הוא שמור לאזרחים. המילואימניקים עושים את חובתם לנצח במלחמה.

לסמוך רק על עצמנו

נגמרו הבחירות בארה"ב, קיבלנו את מה שחשבנו שטוב לנו. דונלד טראמפ ובעיקר סביבתו הקרובה תומכי ישראל לעומת סביבת המפלגה הדמוקרטית. אלה היו בחירות בין מי שנתפסה כאנטי־ישראלית לבין מי שנתפס כלא צפוי. הבחירה בו היתה בין היתר תגובת נגד למרחבי ההזיה שהפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית דחפו אליהם. הבחירה בו היתה משאת נפשם של תומכי ישראל רבים אבל היא לא פוליסת ביטוח.

המסקנה המרכזית מהשנה האחרונה היא חזרה לבסיס - לערכי הציונות, להתיישבות, לקליטת עלייה ולהגנה על המולדת. קליטת עלייה היא צורך לאומי, אבל גם תוצר של גל אנטישמי אדיר שתקף את ארה"ב. חיבור של שמאל רדיקלי ומוסלמים לאומנים שונאי ישראל.

אין טעם לעסוק באבסורד ש"לוחמי זכויות אדם" שמחפשים זכויות לנשים ולקהילה הלהט"בית משתפים פעולה עם ארגוני טרור שמדכאים את שניהם. המסך עלה, יש שונאי יהודים בכל מקום, גם באמריקה באזורים מלאי יהודים. עלייה לארץ היא קריאה ציונית בסיסית.

הגנה על המולדת היא גם בסיס שעליו הוקמה המדינה. לא רק הגיוס לצה״ל, אלא, כפי שלמדנו בשנה האחרונה, גם תוצרת ביטחונית עצמית. לא להסתמך על אף אחד מלבד מה שיש לנו כאן.

העובדה שטראמפ נבחר לא משנה את הבסיס הזה. ישראל לא יכולה להתעלם מבעלת בריתה הגדולה ארה"ב, ולא היתה יכולה לעשות זאת אפילו אם האריס בטעות היתה נבחרת. לא להתעלם, אבל לפתח יכולות ייצור עצמאיות. אנחנו זקוקים לתעשיות ביטחוניות לא רק בתחום ההייטק אלא בכל חלק שמרכיב את המערכות הביטחון שלנו.

מערכות התקפה והגנה - מברגים ואומים, דרך קליעים ופגזים ועד נשק מתקדם. הכל חייב להיות גם כחול־לבן, גם בכמויות מספקות, גם בתכנון.

אנחנו לקראת שנים שבהן איראן תהיה איום משמעותי. במקרה הטוב, אם יושמד פרויקט הגרעין האיראני וייפגעו תשתיות כלכליות, האיראנים ינסו להשתקם ולפגוע שוב בישראל. במקרה הרע ימשיכו באותה התנהלות נוכחית. תעשיות עצמאיות לא מבטלות את הצורך בקשרי חוץ, בדיפלומטיה, ביחסים רציניים עם בעלות ברית. הן פשוט מאפשרות מרחב תמרון גדול יותר, כולל בשדה הקרב.

פינה טובה: יש המון פרויקטים חשובים לזכרם של חיילים שנפלו, ואני מתכוון לפרסם ולעזור ככל שאצליח לכל מי שיפנה אלי. הפרויקטים היותר חשובים מאז תחילת המלחמה הם אלה שעוסקים במשפחות שנותרו מאחור. אלו הזקוקות לסיוע כספי, נפשי, בתשתיות או בכל תחום אחר. הדוגמה הבאה היא יוזמה של חבריו הטובים של רס״ר ידידיה בלוך ז״ל, לוחם חטיבה 55 שנפצע קשה, הועבר לבית חולים ונפטר שישה ימים לאחר מכן, בגיל 32.

ידידיה הותיר אחריו את אשתו ספיר בחודש השמיני להריונה, וכן הורים ושבעה אחים ואחיות. המשפחה החליטה לתרום את איבריו. ליבו הושתל בבן 57, שתי ריאותיו בבן 69, חלק מהכבד הכבד הושתל בבת 47, אונת כבד בילד בן 9, כליה אחת בבת 15 וכליה נוספת בבן 74. חיים של רבים שניצלו והפכו טובים יותר בזכות ידידיה והחלטת משפחתו.

מתברר שהבקשה האחרונה של ידידיה מאחותו הדסה היתה לדאוג לאשתו. החלום שלו היה לבנות בית במבוא חורון, שם גדל. החברים שלו מילדות, חברי נפש, לקחו על עצמם להרים קמפיין לבניית בית לספיר אשתו ולבנו שטרם נולד. עוד בשבעה התחילו לעשות זאת בהתנדבות. זה כל כך משמעותי וחשוב לעזור למשפחות השכולות. הבקשה של החברים היא שיפיצו ויתרמו כמה שיותר. תעשו זאת.

קישור לקמפיין: www.peach-in.com/cmp/RbVsthe1k