זמן לחשבון נפש: אי אפשר לסיים את המלחמה ולשקם את המדינה בלי לקחת אחריות

נדרש חשבון נפש מכל מי שהובילו את מדינת ישראל. לא יהיה אפשר לסיים את המלחמה בהכרעת האויב, לשקם את המדינה ולשקם את העם בלי קבלת אחריות וחקר האמת. זה פשוט לא יעבוד. יהודים בכל העולם מכים על החזה כבר מאות שנים בווידוי על כך שאשמו ופשעו, מראש חודש אלול ועד יום כיפור. החג הזה הוא ביטוי לביקורת עצמית. היהדות מחנכת לקבלת אחריות.

זו הסיבה לכך שבניגוד להתפתחות התנועה החרדית, הביטוי החזק ביותר בהיסטוריה של עם ישראל מאז מרד בר כוכבא היה הקמת התנועה הציונית.

קבלת אחריות ובחירה במעשה. לעלות לארץ, לגאול את הקרקע, להתיישב, להגן על המולדת. בניגוד לתפיסה הגלותית של המפכ"ל החדש על פיגועים במדינת ישראל - אין גזירת גורל. יש יוזמה, יצירתיות, נחישות. כל זה חלק מבחירתם של בני אדם. זוהי גם המהות של תחקיר צבאי ושל הפקת לקחים. זוהי החשיבות של אמירתו של מנהיג "אני אחראי - תפנו את הביקורת אלי, ולא אל מי שתחתיי".

השנה האחרונה חייבה את כל מי שאוהבים את המדינה הזאת להתבונן על עצמם ועל החברה שלנו. להביט ברוע המוחלט של האויב, ומנגד בכוחות העצומים שיש בעם ישראל. להכיר בהתפוררות המדינה לזמן מסוים ב־7 באוקטובר, להיעלמותה. להרגיש כאב עמוק, בושה על מה שקרה לנו, וגם גאווה גדולה בעם הזה, שבכמה דקות ידע להתאפס ולזהות מה חשוב ומה לא.

להשתאות כשרואים צעירים ומבוגרים על מדים, ואזרחי שהפכו למנהיגים כשהדרג הפוליטי התחבא. זו השנה שחייבה אותנו להביט בצלילות על מי אנחנו ומי האויבים שלנו.

באופן אישי זו היתה גם השנה החשובה בחיי. איבדתי חברים. הרגשתי אחריות על כתפיי כמפקד במילואים כפי שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי אחריות לאומית לעם הזה כפי שלא ידעתי בשום תפקיד, כולל בממשלה.

אין תשובות מלבד חשבון נפש

בשנה הזאת לא היה מספיק זמן למשפחה, לילדים, למורכבות שלא מראים בשום מקום אצל אלה שנשארים מאחור, מודאגים. לא היה זמן לכאוב את האובדן וללוות משפחות שכולות. כמעט לא הספקתי להגיע להלוויות, לנחם אבלים, להסביר את ישראל ברשתות הזרות או להשקיע בעולם העסקי שנכנסתי אליו בהתלהבות. לא היה זמן לכלום, אבל איכשהו היה לי המון זמן לשאול את עצמי שוב ושוב: איך הגענו למצב הזה? איך תקפו אותנו ככה? מה אני הייתי יכול לעשות אחרת?

אין לי תשובות לכל, אבל אני בטוח בדבר אחד: מי שמתחמקים מלעשות חשבון נפש, מלהכות על חטא, מלקבל אחריות בגלל אינספור תירוצים - לא יוכלו להיות מי שמוציאים אותנו ומשקמים את המדינה.

אז הנה, אני אחראי בכל נקודה שבה נגעתי ובה הייתי: אין לי ספק שלא שאלתי מספיק שאלות כשיכולתי. הייתי משוכנע שיש במערכת הפוליטית אנשים רציניים וחכמים יותר, שיודעים מה הם עושים - מנתניהו ועד לרמטכ"לים שהגיעו לפוליטיקה.

נתתי כבוד לניסיון החיים ולמילים שיצאו להם מהפה. כמי ששירות בצבא בסדיר ובמילואים הוא חלק מהזהות שלו, לא פקפקתי כנדרש ביכולות של הצבא, בהנחות המוצא של מערכת הביטחון. ראיתי אנשים טובים ורציניים, לעומת הנכלוליות הפוליטית - והסתפקתי בזה. ניהלתי מאבקים פוליטיים, אבל נדבקתי להנחת המוצא המקוללת שלפיה זה בסדר שיש אנשים במערכת הפוליטית שכל תכליתם היא לשרוד. קמתי בבוקר 7 באוקטובר בלי נשק בבית, בלי תובנה מהירה מה קורה, בלי חדות של לוחם. לקח לי שעות ללבוש מדים ולהצטרף, ולקח לי ימים להבין שהיינו במלחמה קיומית. טעיתי.

לא עוד. לא בשנות חיי. בתחקיר שלי עם עצמי, בחשבון הנפש שלי ביום כיפור, אין יותר סלחנות לבינוניות, לבריחה למחנאות פוליטית כתירוץ לטמטום. הפכתי ימני יותר, ציוני קיצוני יותר. חזרה ליסודות, בלי אמנות הפשרה. צריך פה ציונים קיצוניים, כאלה שמבינים שנדרשת אכזריות כלפי האויב ורכות כלפי בני העם שלנו.

עשרה כישלונות לאומיים

הממשלה שאחראית ל־7 באוקטובר אחראית גם להישגים בעריפת ראשי חיזבאללה וחמאס. אסור להגיע להסכם שיחזיר אותנו אחורה. יש לנו מחויבות להחזרת הביטחון והחטופים. לא תהיה הזדמנות אחרת להשמיד את התשתיות באיראן, את פרויקט הגרעין ואת מה שנשאר מחיזבאללה. שנה אחרי תחילת המלחמה, אלה הם הכישלונות:

1. לא החזרנו את כל החטופים.

2. לא קיבלנו החלטה לגבי הסיוע ההומניטרי, ומנגנוני חמאס שנותרו עדיין שולטים, והם מנצלים זאת.

3. לא דחפנו את כלל האוכלוסייה העזתית מצפון הרצועה לדרומה, ולא השארנו שטח נקי.

4. לא לקחנו את השטח עד רכס השבעים־שמונים לחקלאות או לכל שימוש אחר. לקיחת שטח היא מסר.

5. הגליל עדיין נטוש, טעות אסטרטגית של פינוי אוכלוסייה שלנו.

6. גיוס. המחסור בחיילים היה ברור מהרגע הראשון. ככל שעבר הזמן והתווספו פצועים והרוגים, מחירה הכבד של המלחמה, כך היה ברור יותר שצריך להגדיל את הכוח הלוחם. ממשלת ישראל התעלמה לחלוטין מהבעיה. הנוחות הפוליטית קדמה לצורך המבצעי. זה נובע מנתק מהשטח, מכוחות המילואים, מהעומס המוטל על העושים במלאכה, מהלחץ של המשפחות.

אם בסופו של דבר יעבור חוק שמנציח את המציאות הלא נורמלית הזאת, שבה דתיים־לאומיים וחילונים מתגייסים והשאר (בהכללה) לא משרתים את המדינה - זה יהיה קו שבר אדיר.

7. ממשלת ישראל לא הצליחה לייצר אמון בזמן מלחמה. להפך. מעולם לא עמד נתניהו ואמר "אני אחראי לכל, ומבין את המשמעות. אקים ועדת חקירה אחרי, נלך לבחירות, עכשיו תנו להילחם, לתקן".

8. מחאה ברחובות שעסוקה באדם אחד, בדיוק כפי שהיה לפני המלחמה: שיח שנאה, רשתות חברתיות רעילות.

9. התקשורת הישראלית לא מבינה את גודל השעה ואת האחריות שמוטלת גם על כתפיה.

10. אין מספיק מנהיגים שמדברים על תקווה. 

פינה טובה: שלוש נקודות ראויות לציון חגים

האחת - יוזמה של רבני צהר, מטה משפחות החטופים וישיבת ההסדר אורות שאול לקיים תפילת יום כיפור משותפת, ללא צורך בבית משפט או בהתערבות עיריית תל אביב. רק מתוך אחריות, כדי שמה שקרה ערב המלחמה לא יחזור על עצמו.

השנייה - גדולתם של אנשי "ראש יהודי", שאף שיכלו לקיים תפילה בגן מאיר לפי פסיקת בג"ץ, ולמרות העיוות הערכי של מי שביקשו להפריע - בחרו לקיים תפילה בבית הכנסת. כך נראות מנהיגות והפקת לקחים. הלוואי שילמדו מזה בכנסת. 

השלישית - יוזמה של נוח גיל, שניהל בעבר את עמותת "מרפא לחיים". הוא ומאות מתנדבים מציעים בניית סוכה לכל פצועי צה"ל שנזקקים לכך, בכל מקום ולכל משפחה. מי שזקוקים לסיוע או רוצים להתנדב יכולים להתקשר למספר: 0506448877.