לא להוריד את הרגל מהגז: בהיסטוריה של מדינת ישראל - הדחיינות לא עבדה מעולם

מבחן השקט הוא אסטרטגיה כושלת. אם לא למדנו את זה, לא למדנו כלום. כל עוד יש לאויב מסביב אמצעים ותקווה, תהיה מתקפה נגד ישראל. זה הלקח המרכזי. כל מחשבה על הפסקת אש (בחמישי בבוקר היתה כוונה כזאת מצד נתניהו) חייבת לבוא רק אחרי מימוש שני מרכיבים: השמדת יכולות ותפיסת שטח. ברצועת עזה זה נעשה.

בלבנון לא תהיה הזדמנות טובה יותר להשמיד את הרקטות ארוכות הטווח ואת המפקדות. לא יהיה אמצעי לחץ טוב יותר לגרום לחיזבאללה לעבור מצפון לליטני.

התעלמנו מהבעיות במתכוון

צריך להזכיר שוב שבהיסטוריה של מדינת ישראל הדחיינות - ההימנעות מהחלטות, לא עבדה מעולם. כשמקבלים החלטות, זה נראה כמו לבנון בשבוע האחרון. זו המערכה הראשונה זה שנים שבה מדברים מעט ועושים הרבה. השיטה המוכרת (שרשומה על שם נתניהו, אבל לא רק עליו) לדחות כל החלטה, הובילה אותנו למקומות מסוכנים. כך בעזה 15 שנה עד התמרון הקרקעי, כך בלבנון עד ההחלטה להפעיל עוצמת אש וכלים מתוחכמים השבוע.

חוקר מהעתיד שיחקור את העשורים השביעי והשמיני של מדינת ישראל, לא יבין מה קרה לנו עד המלחמה הזאת, ואיך הגענו לשם. למעט חריגות, כמו החלטת אולמרט על הפצצת הכור הסורי, ניהלנו מערכות טקטיות מול האויבים שלנו. התעלמנו מהבעיות במתכוון.

וכדי לחפות על חוסר ההחלטה, כל עכבר הפך בהצהרות הפוליטיות להר. "ניצחון מוחלט" לכובע שיווקי. במקום אסטרטגיה ומעשים, תירוצים למה לא לעשות. השמאלנים, השופטים, האמריקנים, המועמדים, שר הביטחון, החור באוזון. עכשיו זה מבחן התיקון: האם יורידו את הרגל מהגז בלבנון.

בתחום אחד הממשלה לא הפיקה לקחים - גיוס חיילים. שתי חטיבות מילואים גויסו שוב לסבב נוסף, כשיש חטיבות שעדיין משלימות פערים ברצועה. במלחמה הזאת, למרבה הצער, כבר נהרגו חיילים שהתגייסו אחרי שפרצה. מספר הפצועים ממשיך לייצר מחסור בגדודים מתמרנים, בעיקר בכוח המילואים. גיוס המתנדבים בגילאי הפטור לא מספיק.

החרדים לא זזים מהכיסא. אינספור תירוצים יש למה לא. לפחות התירוץ שזה לא רלוונטי למלחמה הזאת - כי לא יספיקו להכשיר אותם - מתפוגג. גיוס רחב יותר - כולל חרדים - הוא חובה מעשית, לא רק שאלה מוסרית של הוגנות או מאבק פוליטי. כל צעיר ישראלי - חילוני, דתי, חרדי וערבי - צריך לשרת את המדינה, שירות לאומי או צבאי. רוב החרדים כחיילים. ומי שלא - לא יקבל דבר מהמדינה.

אנחנו נישאר בעזה שנים ארוכות, וייתכן שגם בלבנון נצטרך להקים קו הגנה קדמי. אי אפשר לעשות זאת עם צבא קטן - בלית ברירה הפעם. זו המגבלה המהותית על המלחמה. מה חושבת ממשלת ישראל שיקרה עם הדחיינות וחוסר קבלת ההחלטות בתחום הזה? שהממשלה הבאה תפתור?

ונזכור את כולם

שנה לתחילת המלחמה, סביבכם יש מאות משפחות שעולות לקבר לציון סוף שנת האבל, על פי המסורת. יש אבות שאני מכיר באופן אישי שעולים מדי לילה לדבר עם הבן, לסיים את היום, ועדיין סיום שנת האבל זה אירוע עוצמתי וכואב.

אחת התופעות המורכבות בהקשר הזה היא הניסיון לזכור ולהזכיר כל כך הרבה נופלים, כל כך הרבה גיבורים שמסרו את נפשם על הגנת המולדת. הצורך להנציח הוא חזק מאוד ומשמעותי מאוד למשפחות. אני מקבל פניות רבות להזכיר כאן, ומתכוון להיענות לכולן. כל מי שישלח, אעשה הכל כדי להזכיר את פרויקט ההנצחה של בני משפחתו. זו החובה שלי, אבל גם החובה של כלל עם ישראל. חובה ללכת לאזכרות, לתרום לפרויקטים השונים, להתנדב איפה שאפשר.

עפרה לקס, אמו של נוה, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג בקרבות בקיבוץ בארי, כתבה לזכרו ולזכר אחרים את הספר "במקום שבו צריך אותי" - המשפט שאמר נוה רגע לפני שקפץ עם חבריו ללחימה. הספר מכיל 14 סיפורים על גיבורים מ־7 באוקטובר, באזורים שונים.

אנחנו עדיין לא בשלב הזיכרון ההיסטורי. ועדת חקירה לא קמה, הממצאים הפנימיים של צה"ל ברובם לא פורסמו. המדינה לא שם, למעט ויכוח עקר על טקס ריק.

גם במקרה הזה, כמו ב־7 באוקטובר כשהמדינה נעלמה ומי שהגיע לשטח הוביל ולקח מנהיגות, עם ישראל מתבקש לקחת אחריות על הזיכרון. לעטוף את המשפחות ולהוביל.

אולי די להטריל

למה בזמן מלחמה צריך שר משפטים להתעסק בהטרלות של שופטים? כן הגישו מועמדות או לא הגישו מועמדות - מה זה משנה?

יריב לוין הוא אדם רציני, עם יכולות נמוכות. לא תמיד היה ככה. בעבר היה שר שהגיע להישגים, אבל אחרי השנתיים האחרונות אפשר להגיד שבמבחן התוצאה הוא השיג כלום. רפורמה משפטית שעליה מדינה שלמה סערה שנה, הסתיימה בכלום. גפרור לא זז ממקום למקום, רק מריבות עמוקות ואויב שהיה משוכנע שאנחנו מפורקים מבפנים.

ניתן היה להגיע לפשרה ולהעביר לפחות חלק מהסעיפים, אבל הוא בחר בתימרות אש ועשן במקום בתוצאות.

עכשיו הקשקוש עם השופטים, חלופת מכתבים נוסח פולישוק שבסופה - כלום. אולי זה מרשים פעילי מפלגה אבל לא עוזר למדינת ישראל. בזמן שאנחנו נלחמים, משלמים מחיר כבד ומתמודדים עם התקופה הכי קשה שידענו, זה מה שנדרש כאן?

בעתיד נצטרך לעסוק גם ברפורמה משפטית. יש מה לתקן במערכת המשפט, יש מערכות ציבוריות שלמות שהסתאבו במשך השנים, לא יהיה אפשר להימנע מלתקן אותן. שיקום ישראל לטווח רחוק - אחרי הביטחון, השוויון בנטל, שיקום עוטף עזה והגליל - יחייב מנהיגות ראויה שמסוגלת להבחין בין עיקר לטפל. בין הטרלה ודחף פוליטי אישי לבין צרכים לאומיים.

פינה טובה: איתמר שמן, פרמדיק צבאי בכוח דמקה, פלוגת הנדסה שסופחה לגדוד 77 בחטיבה 7 במלחמת חרבות ברזל, נהרג ב־23 בדצמבר בזמן שטיפל בפצועים והציל חיים. עכשיו מקימים מצפה חקלאי על שמו ברמת הגולן. המצפה מצטרף לשבעה אחרים שכבר קיימים בתוכנית המנהיגות של השומר החדש. הם שומרים שם בלילה, מדליקים מדורה, מדברים ציונות, עובדים בחקלאות מקומית וחיים ביחד.

במצפה החדש יהיו כ־15 חניכים שכמו איתמר, בחרו לפני הגיוס לעשות את שנת השירות בשומר החדש. הם יקבלו הכשרות של אגרוטק ממכון שמיר שליד אבני איתן, ויעזרו להתיישבות בגולן. הסכום הנדרש כדי שזה יקרה הוא 300 אלף שקלים. הם יצאו במסע גיוס, מי שרוצה לעזור מוזמן לעשות זאת דרך ארגון השומר החדש.