פסע ממלחמת לבנון השלישית - ישראל מגדילה במתכוון את ההימור מול חיזבאללה

הניסיון הישראלי להוציא את חיזבאללה מאיזון במטרה לשנות את המציאות בצפון מסב מכות קשות לארגון בימים האחרונים, אך טרם הוביל לתפנית האסטרטגית המקווה. נראה שלמרות הפגיעה שהוא ספג חיזבאללה דבק במדיניות שלו, ומותיר את הדילמה אם ועד כמה להחריף את הפעילות בצד הישראלי, תוך סכנה תמידית להידרדר למערכה כוללת ששני הצדדים עדיין מבקשים להימנע ממנה.

חיסולו שלשום של איברהים עקיל, בהמשך למתקפת הביפרים ומכשירי הקשר שיוחסה לישראל, מלמד על יכולות מודיעיניות ומבצעיות מרשימות, ועל נכונות ישראלית לקחת סיכונים גדולים מעצם התקיפה בביירות. הפעם האחרונה שבה ישראל תקפה בבירה הלבנונית - ביולי האחרון, בחיסולו של פואד שוכר (מוחסן), שהיה הדמות הצבאית הבכירה בארגון - היתה בתגובה לרצח 12 הילדים במג'דל שמס, ולא כחלק משינוי מדיניות כפי שנעשה כעת.

ניכר שישראל מגדילה במתכוון את ההימור מול חיזבאללה, ומבקשת לדחוק אותו לפינה כדי להגיע להסכם שיאפשר את הרחקת אנשיו מהגבול ואת השבת תושבי הצפון לבתיהם. זהו קו מיליטנטי, ששונה מהותית מהדרך המבוקרת והזהירה שבה נהגה ישראל עד כה, וגלומים בו יתרונות וחסרונות כאחד.

הנזק הטקטי והנסבל של חיזבאללה

יתרונותיו הבולטים הם בהשבת היוזמה לידי ישראל, בביטול מדיניות המשוואות בצפון של אזורים ודרכי פעולה מוגדרים ותחומים, ובשלילת נכסים משמעותיים מידי חיזבאללה. חסרונותיו הם באובדן קלפים שאמורים היו לשמש את ישראל במלחמה, ובעיקר באפשרות שהארגון יידחק לפינה ויפתח במלחמה כוללת שמחיריה יהיו כבדים גם בצד הישראלי.

נראה שבינתיים נסראללה נמנע מכך. האינסטינקט המיידי הוא לראות בחוסר התגובה המיידי מצידו סימן לחולשה, אבל ניתן לפרש את הדברים גם אחרת. בעוד ישראל מחפשת תוצאות כאן ועכשיו, כדי לשנות את המציאות בצפון, לחיזבאללה דווקא נוח לשמר את המציאות כמו שהיא - כלומר, לספוג את מחיר הפגיעה הקשה באנשים ובנכסים, שמתפרשת אצלו כנזק טקטי כואב אך נסבל, ובלבד שהוא משמר את ההישג האסטרטגי של "כיבוש" הגליל, שמבחינת ישראל הוא עניין בלתי נסבל.

נסראללה אף אמר זאת בדרכו בנאום שנשא ביום שישי, שבו הבהיר כי חיזבאללה ימשיך לפעול כהזדהות עם עזה, כלומר הניסיון הישראלי לנתק בין הזירות לא יצלח. גם התקיפות האינטנסיביות שספג הגליל במהלך השבת היו ניסיון ברור להראות שהפעולות האחרונות של ישראל לא הסיטו את חיזבאללה מדרכו. עם זאת, נסראללה החליט להעלות מעט את סכום ההימור גם מצידו, כשארגונו נערך להרחיב את הירי לאזור חיפה והמפרץ - מה שהוביל אמש לשינוי בהנחיות ההתגוננות לתושבי האזור.

בכך, ואף שהוא נמצא במגננה ברורה בימים האחרונים על רקע הפגיעות שספג, חיזבאללה נותר כשידו על העליונה, וישראל נדרשת להחליט כיצד לפעול הלאה. זאת, כשברקע מערכה שעדיין מתנהלת בעזה (ופעילות אינטנסיבית ביהודה ושומרון), וכשמופעלים עליה לחצים בינלאומיים כבדים - בעיקר מצד ארה"ב וצרפת - להימנע מהסלמה בצפון.

הסכמה או הסלמה

נדמה שהאיום האפקטיבי ביותר שישראל יכולה להשתמש בו כעת הוא פלישה קרקעית לדרום לבנון, שתשלול מחיזבאללה את התואר היקר לו ביותר: "מגן לבנון".

צה"ל אמנם אותת בימים האחרונים בשורה של פרסומים רשמיים שההכנות למערכה הקרקעית נשלמו, אך הדילמה כאן ברורה על רקע מחיריה של המלחמה (שחיזבאללה נערך אליה במשך שנים, תוך ביצור המרחב הכפרי שמצפון לגבול), החשש מהחורף המתקרב, וכמובן האפשרות הריאלית שפעולה קרקעית תוציא את חיזבאללה מאיזון ותוביל למערכה כוללת, שאליה יחברו גם איראן ומיליציות שפועלות בשליחותה בסוריה, בעיראק ובתימן.

בפיקוד הצפון דוחפים כבר כמה חודשים למהלך כזה, שנבלם עד כה בידי הדרג המדיני. נדמה שישראל עדיין מבכרת פעילות מנגד שלא כוללת רגליים גלויות על הקרקע, כלומר היא תמשיך בניסיונות לשלול מחיזבאללה נכסים משמעותיים באנשים ובאמל"ח.

אסור להקל ראש בפגיעות האלה, שמשקלן רב בארגון כל כך ריכוזי כמו חיזבאללה. עקיל החזיק בתפקידו הנוכחי כמעט 20 שנה, והיווה מוקד ידע משמעותי והצינור שדרכו הפעיל חיזבאללה את האופרציה המבצעית שלו. חיסולו בוודאי מקשה על הארגון בתהליכי התכנון וההוצאה לפועל של מבצעים, וגם שולל מנסראללה יועץ קרוב ונאמן, אבל לא מדובר במהלך שובר שוויון.

עם זאת, משעשע לחשוב על נסראללה היהיר והבטוח בעצמו מביט סביב בדאגה, על רקע מתקפת הביפרים שחרכה גם את סביבתו הקרובה ועל רקע החיסול של בכירי ארגונו. סביר שהוא בוחן כעת כל דבר וכל אדם בחשש ובחשד, גם מתוך דאגה מה יהיה המהלך הישראלי הבא, וגם מתוך הסתכלות אנוכית על עצמו כמי שעשוי לפגוש מתישהו מתקפה דומה. מיטב הפסיכולוגים באמ"ן ובמוסד כנראה עוסקים כעת בניתוח של השפעת האירועים האלה עליו, בניסיון להבין אם הם ידרבנו אותו להסכמה או להסלמה.

לחזור לעסוק בעיקר

בשולי הדברים האלה, שלוש הערות מתבקשות: הראשונה היא על דרך קבלת ההחלטות. המהלכים האחרונים של ישראל, שעשויים להוביל למלחמה כוללת, מחייבים מערך קבלת החלטות רחב יותר בצמרת המדינית מאשר זה של הצמד נתניהו-גלנט (בצירוף רון דרמר ובאופן חלקי ישראל כ"ץ). על פי חוק, מי שמוסמכת להורות על יציאה למלחמה היא הממשלה, שהופרטה מסמכויותיה וגם מאחריותה.

ההערה השנייה היא על שר הביטחון. מדהים לחשוב שרק בשבוע שעבר נתניהו עמד להורות על פיטוריו של גלנט, כדי למנות תחתיו את גדעון סער בקומבינה פוליטית. מדהים עוד יותר לחשוב על כך שמבחינת נתניהו, ההדחה והמינוי האלה עדיין עמדו על הפרק בסוף השבוע. טוב עשה סער כשחיסל אתמול את הרעיון, וטוב תעשה ישראל כעת אם תחזור לעסוק בעיקר - המלחמה בחיזבאללה - ולא בקומבינות פוליטיות ובתרגילים מסריחים. 

ההערה השלישית היא על החטופים. 101 ישראלים חיים ומתים עדיין מוחזקים בעזה, ללא פתרון באופק. הכניסה של ארה"ב לישורת האחרונה במרוץ הצמוד לבחירות מקטינה באופן טבעי את מידת הקשב שיש לממשל לקדם עסקה, וכשגם מצרים וקטאר גוררות רגליים, מתוך תסכול או ייאוש - ישראל נותרת לבדה, ללא מענה לאתגר המשמעותי ביותר שעומד לפניה: כיצד להשיב את החטופים הביתה.