350 ימים חלפו מאז פרוץ המלחמה. ימים שמסמנים שנה כמעט מאז אותו לילה נורא שבו חיי התהפכו. אוקטובר ההוא יישאר חקוק בתודעה שלי לנצח - הרגע שבו נשביתי על ידי חמאס, נקרעתי ממשפחתי, מהבית שלי, מהחיים שלי. אני חזרתי הביתה, אך השבי מעולם לא עזב אותי.
סשה, הגבר של חיי, עדיין שם. כל יום שאני כאן בלעדיו הוא יום של כאב, של דאגה ושל חוסר ודאות. 350 ימים חלפו, ולמרות שאני חופשייה, אני מרגישה כלואה. הכאב שבשחרור חלקי, חצי־חיים שבו החצי השני של הלב שלי נשאר תקוע שם, בין הקירות החשוכים של השבי.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הרגעים הקטנים שהיו לנו יחד - השיחות המאוחרות לתוך הלילה, הצחוק המשותף, התוכניות לעתיד. כל זיכרון כזה הוא כמו סכין בלב, כשאני תוהה אם סשה עדיין מחייך, עדיין נלחם, עדיין חולם לחזור אלי.
350 ימים של מאבק. אני כאן בחוץ, נאבקת להשמיע את קולו, לדרוש את חירותו, לדרוש תשובות. אנחנו, המשפחות, לא נוותר - לא על סשה ולא על אף אחד מהחטופים. הם שם, חבויים מעינינו, אבל לא מליבנו.
אני פונה לכל מי שקורא את המילים האלה - אל תשכחו אותם. אל תתעלמו. הלב שלנו נשאר בשבי כל עוד הם שם. כל עוד סשה לא איתי, גם אני עדיין כלואה.
350 ימים של כאב, תקווה ותפילה לשחרורו.