לו היה בסביבתם של מקבלי ההחלטות קמ"ן אזרחי, שמחובר לרחשי הלב של הציבור, הוא היה אומר להם: החוסן האזרחי הוא קריטי להתמודדות עם אתגרי הימים הקרובים. צאו לציבור, דברו איתו, תכינו אותו.
דובר צה"ל בהצהרה: "נכון לעכשיו, אין שינוי במדינויות ההתגוננות" // דובר צה"ל
למרבה הצער זה לא קורה. מלבד מדובר צה"ל דניאל הגרי, שדיבר אתמול, איש אינו אומר מלה. לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון, וגם לא הרמטכ"ל או אלוף רלוונטי אחר, שמסתפקים כולם באיומים על הצד השני (או על הצדדים השניים). ולאיומים בימים כאלה יש אפקט הפוך: הם רק מעלים את רף המתח והחרדה בציבור, ומשפיעים מיידית על המשק והכלכלה – בירידות בבורסה, בשערי המט"ח, בביטולי טיסות, בירידה בצריכה.
הגישה השלטת במערכת נותרה כשהיתה – כשיהיה מה להודיע, נודיע. זה טוב לימים של שגרה, זה טוב פחות לימות חירום. וישראל של הימים האחרונים נמצאת במגה-חירום של המתנה ללא נודע, כך לפחות על-פי התחושה הציבורית. אם התחושה הזאת מוצדקת לדעתו של הדרג הבכיר, עליו לדבר עם הציבור ולהסביר. ואם התחושה הזאת אינה מוצדקת לדעתו, גם אז עליו לדבר עם הציבור ולהסביר.
וינסטון צ'רצ'יל, שבנימין נתניהו אוהב לראות בעצמו את בן-דמותו המודרני, דיבר לעם הבריטי בדיוק ברגעים כאלה. כשהכל מסביב נראה אפור ומאיים, כשענני המלחמה קדרו מעל – דווקא אז הוא בלט במנהיגותו. נאומיו הזכורים ביותר לא היו של הישגים וקרדיט, אלא של דם, יזע ודמעות. צ'רצ'יל הבין היטב שמנהיגות לא בונים בעימות עם הצמרת המקצועית (והוא ידע להתעמת איתה היטב), אלא באחריות ודוגמא אישית. ובעיקר, הוא שם את בריטניה לפניו, ולפני כל דבר אחר, גם כשבסופו של דבר שילם על-כך בתפקידו למרות שבריטניה ניצחה במלחמה.
הציבור הישראלי חייב להאמין בהנהגה. אחרת הוא יתקשה ללכת אחריה בנתיב הנפיץ שאנחנו עשויים לפסוע בו בימים הקרובים, ואולי בתקופה הקרובה. חלק מההחלטות אינן תלויות בישראל: אופי המתקפה של חיזבאללה ואיראן, ותוצאותיה, יקבעו במידה רבה את המשך הדרך. אם ישראל תדע לבלום אותה, או לחיות עם תוצאותיה, אפשר שהסבב הזה יסתכם בחילופי מהלומות. אם המחיר שישראל תשלם יהיה גבוה מכפי שתוכל לחיות איתו, ייתכן שניגרר להסלמה בצפון ואולי אף באיזור כולו.
השעון של איראן עובד אחרת
המתקפה הזאת תהיה מתואמת בוודאי, אבל לא בטוח שתתבצע במקביל. חיזבאללה יבקש לנקום בעצמו על חיסול הרמטכ"ל שלו, פואד שוכר, מן הסתם בדרך של פגיעה ביעדים או אתרים צבאיים בישראל, תוך ניסיון לגבות חיים. הארגון מסוגל להוציא מתקפה כזאת בכל רגע, ויידרש לזמן קצר בלבד מהחלטה ועד לביצוע. זה מחייב את ישראל בכוננות גבוהה בעיקר במערכי ההגנה, שעשויים להידרש לאתגר סבוך יותר מכפי שהתמודדו איתו עד כה כדי ליירט את הרקטות המדויקות מלבנון.
לאיראן יש יותר זמן. השעון שלה עובד אחרת, והמתקפה שלה – בגלל הטווחים וסוג האמל"ח שברשותה – מחייבת הכנות ממושכות יותר. ממילא נראה שהיא ממתינה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם על חיסולו של איסמעיל הנייה (שיתקיים מחרתיים), ותחליט רק לאחריו כיצד להגיב. וגם אז, לישראל יש מרחב גילוי ויירוט גדול, בוודאי כשהיא יכולה להסתייע בארצות הברית ובידידים מערביים וערביים נוספים.
מפקד סנטקום, מייקל קורילה, הגיע אתמול לארץ כדי לתאם גזרות פעולה, כפי שעשה ערב המתקפה האיראנית הקודמת באפריל. בישראל קיוו שלביקורו יהיה אפקט מצנן על חיזבאללה ואיראן, אך האיראנים הציגו תמונת מראה עם ביקורו של ראש המועצה לביטחון לאומי הרוסי בטהרן. צמד הביקורים הזה הדגיש שוב את הנפיצות החריגה של המצב הנוכחי, ואת הקלות שבה עלולות גם המעצמות להישאב למערכה ולמצוא את עצמן בעימות לא מתוכנן ביניהן.
זה תרחיש קיצוני, אבל אנחנו חיים במציאות קיצונית שבה כל הצדדים לוקחים סיכונים גדולים מבעבר. הציבור צריך להבין זאת: גם כך, 10 חודשים לתוך המלחמה, הוא מתהלך עם יותר שאלות מתשובות – לגבי החטופים וגורלם, לגבי המפונים וגורלם, ואפילו לגבי מצבה האמיתי של המלחמה בעזה ומידת הפגיעה בכוחו של החמאס. במקום לפזר סיסמאות על ניצחונות סוחפים ומהירים על האויב (או האויבים), כדאי שההנהגה תלבש את חליפת הצניעות ותאמר לאזרחים את האמת, שנכונו לנו ימים קשים, כי היא תצטרך את הציבור כדי לעבור אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו