"המערב הפרוע" של ישראל: הרגשה של הפקרה בצפון

פעולות נקודתיות בלבנון לא גורמות הרתעה, אלא גוררות תגובות־נגד מאסיביות יותר • מי שיוותר על הצפון עלול לאבד את המרכז, כי טילים שייפלו בהרצליה ובחדרה עלולים להפוך אותן לגבול הצפוני החדש של ישראל

שקי חול וגדר תלתלית מול בית הכנסת ברחוב הראשי במטולה. הפך ליעד צבאי מבוצר, צילום: אייל מרגולין/ג'יני

אפילו בימים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות, ישראל לא הפקירה שום יישוב כפי שהיא מפקירה כיום את החבל הצפוני שלה. בעת ביקורי השבוע בתל חי נאלצתי לתפוס מחסה מאחורי פסל האריה השואג. קיבלתי רושם טרגי שהיום הוא בלי שיניים ושואג בלי קול.

הרס הבתים במטולה בעקבות ירי הנ"ט // צילום: מתוך מצלמות האבטחה

בעוד הביטחון ושגרת החיים בדרום הארץ חוזרים אט־אט למסלולם, בצפון אין ביטחון ואין חיים. גרוע מכך, בזמן שיישובי הצפון ותושביהם נתונים לאש קטלנית מדי יום, המדינה נמנעת מלגבות מהאויב מחיר כואב. כתוצאה מכך היא לא מאבדת רק את הצפון, אלא עלולה לאבד את מה שנותר מההרתעה האזורית שלה, את ייעודה כמדינה יהודית וציונית, ואולי לבסוף אף את קיומה.

בישראל מדברים על "מפונים", אך המונח המדויק יותר הוא "עקורים" - משפחות שלמות שנעקרו לא רק מבתיהן, אלא גם מהעבודה, ממוסדות החינוך, מהקהילות העוטפות והתוססות, ומכל שגרת החיים. התושבים חיים באי־ידיעה, בלי אופק או לוח זמנים לקץ מצוקתם. אפשר להעריך כי לפחות 40 אחוזים מתושבי הצפון העקורים לא ישובו לבתיהם, בייחוד כשחיזבאללה עדיין מעבר לגדר. החזון הציוני של ייהוד הגליל מתפוגג אל מול עינינו.

פסל האריה השואג, תל חי. סמל לגבורה אמיתית, צילום: פריץ כהן
מטווח לחיזבאללה. צפון הארץ, צילום: דוד כהן/ג'יני

בו־בזמן, אלו שנשארו להגנה על הצפון סובלים ממחסור חמור עד מלא בציוד רפואי, באמצעים לכיבוי אש ובדלק. בהיעדר בֶּטוֹנָדוֹת, עמדות השמירה של כיתות הכוננות מוגנות בשקי חול כמו לפני 80 שנה, והכיתות עצמן נאלצות להילחם בשריפות הענק באמצעות מטפים וצינורות פשוטים.

גם אמבולנסים לא מוכנים להגיע ליישובים אלו, ופצועים קשה לא זוכים לפינוי מהיר. שמאים מסרבים להגיע כדי להעריך את נזקי ההרס בבתים. רק השבוע נהרגו שני אזרחים כתוצאה מטיל שפגע ישירות ברכבם והותירו ילדים יתומים. ההרגשה היא של הפקרה מוחלטת.

המשבר רק יחמיר

לא ניתן לדבר על כל אלו מבלי להתייחס לחוסר המוכנות של הדרג המדיני להתמודד באופן רציני עם האיום מצפון, בשעה שבמטולה המופגזת יש כ־140 בתים הרוסים ומולה כפרים לבנוניים פורחים. סיכול בכירי חיזבאללה הוא מבורך, אך פעולות נקודתיות לא גורמות הרתעה, אלא גוררות תגובות־נגד מאסיביות יותר. המסר העלול להתקבל במזרח התיכון הוא שניתן לפגוע בישראל ולא לשלם מחיר על כך.

עשן מעל מטולה אחרי תקיפה של חיזבאללה (ארכיו), צילום: אי.פי.אי
משפחות החטופים בזמן האזעקה בתל אביב, צילום: אבי כהן

כל אלה הם כלל לא לרוחם של חיילי צה"ל. חיילים שפגשתי השבוע בצפון אמרו לי נחרצות שבהינתן הפקודה הם יעשו הכל כדי להחזיר את הביטחון ואת ההרתעה, ואת התושבים לבתיהם.

אלא שהרושם המתקבל הוא שמקבלי ההחלטות מנמיכים בכוונה את גודל האסון בצפון כדי לא להתמודד איתו. אך המשבר לא ייעלם - הוא רק יחמיר: מי שחושב שניתן לוותר על הצפון מבלי לאבד את המרכז, טועה לחלוטין. ביום ראשון השבוע נפלו 20 טילים בגליל התחתון, בשבוע הבא עלולים ליפול טילים גם בערים חדרה והרצליה - והן יהפכו לגבול הצפוני החדש של מדינת ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר