החזית הצפונית: כשלהקת זאבים משחרת לטרף, אסור להיות כבש

למרות התקפת רקטות וכטב"מים רחבת היקף של חיזבאללה אתמול, התנהלות הלחימה משני צידי הגבול אתמול ממשיכה לבטא היגיון מרסן.

ובכל זאת, לא דומה הריסון בצד הישראלי לריסון בצד של חיזבאללה. ההבדל טמון בתכלית המלחמה המנחה כל אחד מהצדדים. מבחינת חיזבאללה, כבר מראשית המלחמה נפל בידיו הישג אסטרטגי משמעותי, בהפיכת מרחב היישובים הישראלי בקדמת קו העימות לרצועת ביטחון צבאית, נטושה מתושביה האזרחים ונתונה במשטר לחימה. ההישג הזה כשלעצמו פוגע בדימוי העוצמה והריבונות של מדינת ישראל, וממונף בידי נסראללה כמנוף סחיטה בכל מאמץ להסדרה דיפלומטית.

ממשלת ישראל לכודה כך במצוקה אסטרטגית. לא רק שצה"ל ממשיך להיות מושקע במאמץ העיקרי ברצועת עזה, ומתקשה לעבור צפונה בטרם יושלמו הישגי המערכה בדרום; אלא גם עצם ההחלטה למעבר למתקפה נגד חיזבאללה כרוכה בשיקולים מורכבים כבדי משקל. החלטה כזו, מלבד תלותה בתנאי מוכנות הכרחיים בזרועות צה"ל, נתפסת גם כזקוקה לגיבוי אמריקני.

חיזבאללה מעוניין במיצוי של מצב המלחמה

בצד של חיזבאללה משוואת השיקולים פשוטה יותר. אמנם גם בצד הלבנוני הכפרים נטושים מתושביהם, בליווי מראות הרס וסבל פליטות של יותר מ־100 אלף אזרחים, אולם בתשתית המצב התודעתי מערכת הציפיות שם שונה מהותית. בעוד ממשלת ישראל נתבעת על ידי האזרח הישראלי בצפון ליצירת אפשרות לשוב לביתו בתנאי ביטחון ראויים, הנהגת חיזבאללה, בעצה אחת עם הנהגת איראן, שואפת למיצוי מצב המלחמה כהזדמנות לדחיפת מדינת ישראל אל עבר המדרון שיגלגל אותה להשמדתה.

מנהיגים ישראלים לשעבר כאהוד אולמרט ("הארץ", 15.03.2024) טועים לחשוב שמדובר בהתנגשות שניתן לסיימה בהסדר של פשרה והסכמה ישראלית לתיקוני גבול בנקודות המחלוקת. התביעה של חיזבאללה לחוות שבעא ולמרחבים בגבול הבינלאומי (המוסכמים עוד מימי המנדט הבריטי), היא רק אמתלה להצדקת המלחמה בהצגתה מול המתווכים של מדינות המערב.

אבל גם בימי הלחימה ברצועת הביטחון, לא המאבק לשחרור אדמת לבנון היה סיבת הלחימה הממשית של חיזבאללה. כפי שהוויתור הישראלי בהסכם הגבול הימי בספטמבר 2022 - שהתקבל בממשלת יאיר לפיד בציפייה לפייס את נסראללה - לא הצליח למנוע את פריצת המלחמה בגבול הלבנון באוקטובר 2023, כך גם ויתורים נוספים להסדרת הנקודות שבמחלוקת לא יבטיחו דבר.

להנהגה הישראלית חסר מידע עדכני על האיום שעימו היא מתמודדת במלחמה זו. ההקשר הכולל בו מתרחשת המלחמה בחודשים אלה הוא אחר וחדש.

בשל כך, גם במציאות של הסדר, כל עוד חיזבאללה ישמר את כשירותו למלחמה ובוודאי ימשיך להתעצם, יהיה קשה לשכנע את תושבי הצפון כי נוצרו תנאי הביטחון המתאימים לשיבתם הביתה. כאן מתגלה הפער בין האסטרטגיה של חיזבאללה לבין זו של ישראל. מי שמתגלה כזקוק יותר ליציאה למתקפה למען היפוך לטובה במשוואת האיומים הכוללת, הוא דווקא הצד הישראלי.

מנקודת מבט זו, בין שישראל תחליט לצאת לפעולה התקפית רחבה ובין שלא, חשובה ההדגשה כי גם במצבו עכשיו, צה"ל יכול ומוכן לצאת למתקפה בצפון. אם יבינו אויבי ישראל כי צה"ל נמנע ממהלך התקפי בגלל מגבלות יכולותיו - תודעה זו תסב נזק לקיומה של מדינת ישראל.

בכירים ביטחוניים לשעבר שהציגו ל"ניו יורק טיימס" מסכת שיקולים להעדפת הימנעות ישראלית מיציאה למתקפה בלבנון, הבליטו למעשה נקודות תורפה ישראליות שחשיפתן רק מחוללת נזק.

פתגם ידוע בערבית מלמד: "מי שעושה עצמו כבש, הזאבים אוכלים אותו". זה נכון שבעתיים כאשר להקות הזאבים משחרות לטרף.