תחשבו על בני משפחתה של נועה מרציאנו, התצפיתנית שנחטפה ב־7 באוקטובר במוצב נחל עוז, ונרצחה בידי חמאס בבית החולים שיפא בעזה. תחשבו מה עבר עליהם כששמעו שמנהל ביה"ח, מוחמד אבו סלמיה, שתחתיו התבצעו הזוועה הזאת ואחרות, שוחרר לעזה ביחד עם עשרות פעילי חמאס נוספים.

ניחא אם ישראל היתה טוענת שאין נגדם כלום, אבל זה לא המקרה. גורמי הביטחון היו מעוניינים שהם יישארו בכלא, אבל אי אפשר היה בגלל מצוקת מקום. מתקני הכליאה בישראל עמוסים להתפקע, ואין יכולת להכניס לתוכם סיכה. התוצאה היא שמבצעי מעצר של מבוקשים ביו"ש מבוטלים כי אין היכן לכלוא את מי שייעצרו בהם, ופעילי טרור שכבר נעצרו (כולל בעזה) משוחררים כי אין דרך להחזיק אותם בישראל.

החלם הזה לא נולד אתמול בהפתעה. הוא מוכר כבר שנים, אבל החמיר מאוד מאז תחילת המלחמה בגלל המספר הגדול של פלשתינים שנעצרו ביו"ש ובעזה. במהלך החודשים האלה הזהיר שב"כ עשרות פעמים מפני המשמעויות של מצוקת המקום במתקני הכליאה. בכיריו כתבו מכתבים לכל מי שרק אפשר והעלו את הנושא באינספור דיונים ושיחות, אבל איש לא עשה דבר.

במארס אישרה הממשלה את עיבוי מתקני הכליאה לעצורי המלחמה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בירך עליה במכתב ששיגר ב־11 במארס תחת הכותרת "עיבוי מערך מתקני הכליאה לעצורי מלחמת חרבות ברזל", אך הבהיר כי על משרדי הביטחון והביטחון הלאומי לממן אותה מתקציבם. הוא טען כי בניגוד למשרדי ממשלה אחרים, תקציבם של שני המשרדים האלה לא קוצץ אלא גדל כדי לתת מענה לצורכי המלחמה, ובכלל זה לטיפול באלפי הפלשתינים שנעצרו.

למרות שהממשלה החליטה, עשרות מחבלים שוחררו כבר אז. ב־11 באפריל צייץ על כך גדעון סער: "שחרור אסירים ביטחוניים מבתי הכלא בשל מצוקת מקומות כליאה הוא עדות נוספת, מבישה במיוחד, לממשלה שאינה מתפקדת. אין ולא יכולה להיות לכך שום הצדקה".

כמה ימים אחר כך, ב־17 באפריל, החליטה הממשלה (החלטה 1712) להטיל על השר לביטחון לאומי לבנות 936 מקומות כליאה עד סוף 2024, מהם 456 בכלא קציעות ו־480 בכלא עופר. המשרד אף קיבל גיבוי תקציבי נכבד לטובת העניין (למרות ההתנגדות הקודמת של האוצר): 180 מיליון שקלים ב־2024, 264 מיליון ש' בשנת 2025, ועוד 97 מיליון ש' בכל שנה החל מ־2026.

אז השב"כ התריע והתריע, והממשלה אישרה תקציב וגם הטילה משימה ביצועית ברורה, ופלשתינים שוחררו בכל החודשים האלה, אבל כלום לא עזר. אפילו לא כשכתבת ערוץ 13, מוריה אסרף־וולברג, פרסמה ביום חמישי האחרון כי צפוי שחרור של 120 אסירים עזתים נוספים מבתי הכלא כדי לפנות מקום ל־120 מחבלי נוח'בה שהוחזקו במחנה תימן.

ואחרי כל זה, העזה אתמול הממשלה לטעון ש"לא ידעה", ובכיריה מיהרו כדרכם להאשים אחרים. שק החבטות המיידי היה כצפוי השב"כ, ואחריו, כמיטב המסורת, בג"ץ, שמקיים דיונים בסוגיית תנאי הכליאה במחנה תימן. אז האמת היא שהמחבלים מפונים מהמחנה הזה על פי החלטת הממשלה (ולא בג"ץ), כדי להגן על ישראל מפני הליכים בבתי הדין הבינלאומיים ומפני ביקורת בעולם. ראש הממשלה נתניהו, שרמז בהודעתו אתמול לאחריות בג"ץ, יודע זאת היטב, משום שהוא האיש שחתום על ההחלטה לפנות את מחנה תימן.

שק החבטות המיידי היה כצפוי השב"כ, ואחריו, כמיטב המסורת, בג"ץ

אבל לנתניהו אחריות נוספת וחמורה פי כמה מזאת. הוא אחראי לתפקוד הכושל של ממשלתו, לאי־הביצוע של החלטותיה־שלה, ולעובדה שבמשרד לביטחון הפנים מכהן אדם חסר כל כישורים, שמסב פגיעה קשה לביטחון הלאומי שאת שמו הוא נושא. במקום לעסוק בפיתות, כדאי שאיתמר בן גביר ידאג למקומות כליאה כדי שחשודים בטרור לא ילכו הביתה.

לנתניהו יש עוד אחריות, מקוממת לא פחות: הוא אחראי לבריחה מאחריות. שריו, שרואים אותו בורח מאחריות למה שקרה במשמרתו ב־7 באוקטובר, למדו ממנו, ובורחים אף הם מאחריות למה שקורה במשרדיהם, תוך שהם מגלגלים את האחריות לאחרים. ולא רק הם: גם המטה לביטחון לאומי, שידע מהאזהרות והכיר את המצב, לא הפך עולמות כמצופה ממנו אלא המשיך לנמנם כדרכו.

בדרך הזאת, ועם האנשים האלה, ישראל לא תנצח במלחמה לעולם. אפשר רק להצטער עבור החיילים שיסכנו את חייהם במעצר מבוקשים שישוחררו סתם, ועבור האזרחים שייהרגו בפיגועים שיבצעו מי ששוחררו סתם, ועבור משפחתה של נועה מרציאנו, שהאיש שבמתקן הרפואי שניהל נרצחה בתם הלך הביתה סתם. כן, סתם, אפילו לא בעסקה שבה היתה ישראל מקבלת בחזרה את החטופים. עד כדי כך העסק מנוהל בחובבנות.