לא החוק - אלא הרוח בלבד: הגיע הזמן להרים את הראש

השריפות בגליל מסמלות את קו השבר הלאומי. נתק מוחלט בין ממשלת ישראל למדינת ישראל. בנגב ובגליל אנחנו נבחנים, מאז ימי בן־גוריון ועד היום. אסור היה לנו מראש לצמצם את גבולות מדינת ישראל, לאבד את הגליל והעוטף - לא במעשה, ובטח שלא במחשבה. אסור היה להגיע לתודעה ציבורית שהאזורים האלה הם מרחבי מלחמה ולא מרחבי פריחה ושגשוג.

עכשיו יש רק אפשרות לתקן. קשה מאוד להתווכח עם תחושות והלך רוח ציבורי, אבל אזרחי ישראל חייבים להרים את הראש בעצמם, ללא יד מכוונת. אין שום הישג בדכדוך ובמאבק פנימי. אין משם דרך יציאה. הממשלה לא מסוגלת, היא לא מנהלת, אז למעשה זו קריאה אליכם, למי שמוביל עכשיו - לעם ישראל - לשבור את ההגה.

בתוך מציאות שבה הצפון נשרף והקונצנזוס הלאומי מתפורר, החלק השני מסוכן יותר. מדינת ישראל מסוגלת להתגבר על האיום של חיזבאללה. זה לא יהיה פשוט, יש מחירים שנשלם בתמרון קרקעי והפעלת אש מאסיבית לכתישת לבנון, אבל כשאין ברירה, זה מה שעושים.

מדינה חפצת חיים לא מאפשרת למדינת אויב שכנה לרוקן את אזורי הגבול שלה, לשרוף את שדותיה. המיתוס הציוני על קו המחרשה וקו הגבול הוא לא רק לצורכי חינוך - הוא הדרך היחידה שבה מנצחים פה. זו היתה טעות עצומה להפוך את הצפון לאזור ריק מאזרחים, מטווח לחיזבאללה. מחדל אדיר. אפשר עדיין לתקן.

גם בדרום חשוב להחזיר את הדכדוך לבקבוק שלו, להיכנס לפרופורציה. מחמאס נשארו רק שרידי פיקוד ושליטה, מעט כוחות קטנים במחילות. הנשק הכי עוצמתי שלהם הוא החזקת החטופים הישראלים. זה לא לעד.

מה שמטריד יותר מכל דבר אחר הוא התמוססות המנהיגות. כל יום שעובר הופך את הפער בין עם ישראל לממשלת ישראל לגדול יותר. התבטאויות הזויות של שרי הממשלה, שנראות כאילו הן פארודיה, משפיעות על האווירה ברחוב. גוטליב, קרעי, אמסלם, בן גביר, רגב, גולדקנופף - הם תמצית ההכרה בכך שהרשות המבצעת לא יודעת לבצע כלום. החבורה הזאת מחזקת את חוסר האמון שמאיים על היכולת שלנו להמשיך להילחם ולנצח.

תפסיקו למרוח אותנו

מול המראות הקשים שראינו בצפון השבוע, מה שנדרש זה מנהיג שידבר עם הציבור. בעברית - לרדת לשטח, להיות שם עם ראשי הרשויות והמפקדים. במקום זה, נדמה שאין לאף אחד בממשלה מושג מהי דוגמה אישית, ועד כמה היא חשובה ומשפיעה. אבל במקום דוגמה אישית, מה שאנחנו מקבלים אלו צילומי יח"צ מבריכת הסולטן או בכיינות עקבית למה אני בממשלה ולא מצליח לעשות כלום.

ברור שלמערכת הביטחון יש אחריות רבה למה שקרה ולמה שקורה, אבל איך זה מועיל לאזרחי ישראל כששרים טוענים תחת כל עץ רענן "זה לא אנחנו, זה הם"? האזרח הפשוט מסתכל למעלה ורואה תקלה. מה זה משנה אם הוא מאשים את סמוטריץ' ונתניהו או את הרמטכ"ל והאלופים.

מה שנדרש בנקודה שבה אנחנו נמצאים הוא חזון ותקווה. דווקא ברגעים הכי קשים חשוב להציג חזון, גם אם הוא מלחמה על הבית כדי להסיג את חיזבאללה לאחור וכדי להחזיר את השקט. מותר להגיד זאת בקול, לבחור בזה כדרך פעולה, רק להבין שהציבור הישראלי צריך לדעת. צריך להגיד לו שאין ברירה, ולצאת להילחם.

למרוח מדינה שלמה כמו שמרחו ב־15 השנים האחרונות לגבי חמאס, לחפש אשמים "אחרים", זה לא יעבוד. הקונספציה נשברה. כל כך הרבה דיבורים נשמעו מחברי הממשלה על חמאס ועל "הניצחון המוחלט", ובינתיים אנחנו מתנהלים הפוך.

אני רוצה לומר זאת בצורה ברורה, דווקא בגלל שיש פה תהליך של אנטי־מנהיגות. סמוטריץ' ובן גביר אחראים לכל מה שקורה. הם בממשלה. גנץ ואנשיו אחראים, המפלגות החרדיות אחראיות, שרי הליכוד וכמובן נתניהו בראש האחראים.

זו הזיה להיות בממשלה ולטעון שיש מישהו אחר שמקבל את ההחלטות. גם אם הבכיינות הזו עובדת על מישהו - היא לא משפיעה על המציאות. מלחמה היא לא רק הנעת כוחות אלא הנעת רגש ורוח. זה מה שמביא הרבה מאוד ישראלים לסכן את חייהם למען המדינה, לא למען הממשלה. זה מה שמאפשר לשלוח צו 8, לא החוק או החייגן האוטומטי. הרוח בלבד. זה מה שמסוכן בחוסר השליטה המוחלט של נתניהו על הצהרות, הכרזות וליצנות באמצע המלחמה.

התייאשתי כבר מהקריאה לנתניהו לקחת אחריות ולהכריז על בחירות אחרי המלחמה, לאפשר זמן לחימה נקי. לא מעניין אותו לרתום את הציבור כדי לנצח במלחמה. הוא בוורטיגו, ואיתו חבורה שלמה של דברנים.

אני בונה על הבגרות של המילואימניקים והאזרחים שלוקחים אחריות, בונה על אהבת הארץ שלהם ועל היכולת להתעלם מהממשלה ופשוט לעשות. אנחנו נילחם וננצח כי כך נחליט, לא כי זה טוב פוליטית. יש תקווה, כי אחרי הריק הזה מגיע לנו לקבל אנשים רציניים שמסוגלים להיישיר מבט ולקחת אחריות.

המינימום ההכרחי

חלק מהנתק הוא היעדרות שרי הממשלה מאירועים שמחייבים אותם על פי עולם הערכים הציוני - לבקר אצל ראשי רשויות שהיישובים שלהם מפונים ונהרסים, או פשוט לדבר עם משפחות חטופים, להגיע לנחם בשבעה, להשתתף באזכרות ולגלות אמפתיה לבני אדם שכל חטאם היה שהם יהודים שגרים במדינת ישראל.

בשל היעדר המנהיגות נדרשת עכשיו התארגנות של אישי ציבור להחליף אותם, להגיע להלוויות, להניח זרי פרחים. לבוא לבקר, לנחם ולחבק. זה קשה כאיש ציבור לבקר משפחות כואבות וכועסות - קשה, אבל חובה.

נדרשים רבנים, סופרים, אנשי תרבות ומנהיגי ציבור שילכו, שידברו, שינחמו, שיניחו זרים, כל מה שצריך, כדי שלא ישכחו פה מה מנהיגות אמורה לעשות.

פינה טובה: משתלת "אמי"ת (עמית) לדרום" הוקמה לאחרונה במסגרת ענפי המשק החקלאי של כפר הנוער בכפר אברהם, מוסד שבו אבי למד פעם. הרעיון הראשוני היה להביא את בני הנוער לשקם את היישובים שנפגעו בדרום ב־7 באוקטובר דרך עבודת אדמה. המוסד יצר קשר עם מושב נתיב העשרה שספג מכה קשה מאוד בפלישת חמאס. 21 מחבריו נרצחו, וביניהם חברי מהשייטת עמית וקס, וחלק מהאזורים מלאי הנוי נהרסו.

בשבוע שעבר הגיעו כלל חניכי הכפר, חלקם עם סיפורים אישיים מורכבים, בקבוצות קטנות למשתלה. הם שמעו את הסיפור של נתיב העשרה, התחברו לאנשים, ובהדרכת צוות המשק הכינו מאות שתילים מסוגים שונים לשיקום המושב.

זה לא סיפור על חקלאות, למרות שחקלאות תהיה חלק מרכזי בשיקום הצפון והדרום אחרי המלחמה, אלא סיפור על התחברות. נוער שמרגיש, ובעיקר מבין, שגם לו יש דרך להיות חלק מהמדינה.

השתילים שהוכנו בפרויקט גדלים ומתפתחים בימים אלה עד שיגיעו לנתיב העשרה. היעד הסופי הוא שתילה משותפת של אותם בני נוער יחד עם אנשי המושב. עוד יגיעו ימים טובים יותר.