חשופים במערב: הגליל המערבי הפך אזור מלחמה - חבל ארץ הולך לאיבוד

העלייה לקיבוץ אדמית שבגליל המערבי תמיד דמתה לנסיעה אל מעבר להרי החושך, דרך שאף אחד לא יעלה בה שלא לצורך. לאחר שעוברים את המחסום אפשר לראות בדרך את מגדל התצפית השרוף של חיזבאללה, מעבר לחומה. אנחנו בגובה, מעליה, מימיננו לבנון. מלמעלה הגבול נראה ברור.

רקטות, שריפות ומרחבים נטושים - חבל ארץ הולך לאיבוד: כתבה ראשונה 

פעם אמרו שהמגדלים הם בכלל של צבא לבנון, היום כבר אין ספק. אנחנו מתקרבים לאדמית. הכניסה ליישוב הוזזה מחשש לירי חיזבאללה, ואנחנו נכנסים בשער אחורי. בשבילים רואים רק חיילים. בכל כמה מטרים שלט: "זהירות, אזור חשוף!". החיילים מתחלפים כאן אחת לכמה שבועות. עד שילמדו את הגזרה, השלטים עוזרים להם לשמור על חייהם.

30 תושבים, מתוך 350 תושבי אדמית, נשארו או חזרו לגור כאן. בשנתיים האחרונות הקיבוץ היה בתהליכי קליטה של 30 משפחות. חלקן עברו לגור בו עד שהבתים ייבנו, לשאר לא היה מקום ועכשיו חוששים שהן יוותרו.

"הכל נעצר", אומר עדי אמיר, יו"ר הוועד. "אנחנו שומרים איתם על קשר, עורכים מפגשים, אבל יש משפחות שכבר לא יבואו. יש הרבה מתנדנדים, הקהילה מפוזרת. שאלנו מה יעזור, אמרו ששיחות לא יעזרו, רק מפגשים, אז אנחנו מנסים לשמור על קשר".

לפני שבועיים הוא בא עם הילדים לסוף שבוע בקיבוץ. "אנחנו מהעקשנים, הסמן הימני, אבל הילדים כבר לא יכולים להסתובב כמו פעם. התחושה נוראית, הסתובבתי עם דמעות בעיניים. פתאום נהיה כאן צבא, יש בטונדות, שלטים, שער חדש. ידענו מי נמצא מעבר לגדר, אבל חוסר האמון בצבא גדול. איבדתי אמון שמשהו ישתנה".

זאת שיחה בין שני מפונים, אנחנו צוחקים. אני ממטולה, שנינו באותו המצב, הלבטים דומים. "מפונים מבינים זה את זה", עדי אומר. "הרבה מחשבות רצות לי בראש. יש עוד הרבה משתנים לפני שמקבלים החלטה".

ביישוב הסמוך, ערב אל־עראמשה, רוב התושבים נשארו, וכך מצליח הקיבוץ לקבל מעט שירותים, פינוי זבל וגינון. המילואימניקים באים להקשיב לנו, מתעניינים באורחים לרגע. "מה אתה מסקר?" שואל אותי חייל בדרגת רב־סרן. "את החיים שלי", אני עונה.

הם בטוחים שבאנו מרחוק. "מאיפה אתם?" עולה השאלה. "מטולה ומלכיה", אני משיב, מתלבט אם להגיד קיבוץ הסוללים, שאליו התפנינו, ונענה: "וואו, נשאר שם משהו? שם זה הרבה יותר גרוע". את התגובה הזאת אשמע לאורך כל היום. אולי בפעם העשירית אפנים. מטולה זה כנראה משהו אחר.

נוף מתעתע

בדרך לשלומי התנועה מתגברת קצת, המפעלים עובדים, אבל אפילו הפלאפל המקומי - המקום היחיד לאכול בו - סגור. גם בשלומי, כמו ברוב אזור הצפון, היו שריפות לאחרונה.

חנה חזן מגיעה לכאן מהמלון בכל יום, ועכשיו החליטה לחזור. "לא רוצה לראות מלון יותר אף פעם. בשבוע הבא אני חוזרת, וקודם כל אופה עוגיות. לא יודעת אפילו למי, רק שיהיה ריח של בית", היא מייחלת.

מבט אל הרכס מעל שלומי מתעתע. חומת הגבול נסתרת, עוברת בקצה הרכס ואז יורדת ממש אל פאתי הבתים, במובלעת שמקשה להבדיל באיזה צד שלה ישראל ובאיזה לבנון, ומכאן עולה מזרחה לחניתה. "בהתחלה היו יורים עלינו ממש מכאן, עד ששמו צלפים ושרפו את היער מעבר לגבול", מספר לנו גבי נעמן, ראש המועצה. "אין בתים שנפגעו ישירות, אבל הרבה בתים ספגו פגיעות הדף".

רק אלף מתוך 9,000 תושבי שלומי חזרו לבתיהם, כחצי מהם הודיעו שלא יחזרו. נעמן נותן בהם סימנים: "החדשים שבאו בחמש השנים האחרונות מתלבטים. הם רכשו כאן בתים, קרקע, נהנים מהנחה במס, אבל בלי ביטחון מה כל זה שווה. הוותיקים יחזרו, הם כבר רגילים למצב הביטחוני. אנחנו ברגעי שפל מהגדולים ביותר".

נעמן מתוסכל, ובצדק. 300 בתים נפגעו בשלומי. היישוב שהיה בילדותי עיירת פיתוח, התמלא בשנים האחרונות בשיכוני וילות, בשכונות חדשות, באוכלוסייה איכותית. "פעם אמרתי שנחזור בפסח, אחר כך קיוויתי שנחזור ב־1 בספטמבר. זה כבר לא יקרה. עכשיו התאריך שאני נותן: סוף דצמבר 2024".

משפחתו של מיקי טל, קב"ט מוסדות החינוך, התפנתה מן הבית החדש שאליו עברה רק לפני שנה. עכשיו הוא חזר הביתה, לשמור על הביטחון. השכונה שצמודה לגבול עדיין בבנייה, וילות יפות של אנשים שהצליחו למצוא בית צמוד קרקע במחיר שפוי. "אשתי לא מוכנה לחזור", הוא אומר, ותוהה באירוניה: "וכמה ישלמו לי עכשיו על הבית?".

במרחק 400 מטרים מביתו נפל טיל בורכאן לא מזמן, בעת ששהה בסלון. "החלונות נשברו, הדלת של השירותים נעקרה". את הנזקים אפשר לראות גם בגגות הרעפים של הבתים הסמוכים. בעקבות זאת נאטמו החלונות בלוחות עץ, ואז נפל בורכאן נוסף, קרוב יותר. "זה הדף חזק ביותר, משהו שאני לא מכיר", אומר טל.

שלושים ותלושים

את הדרך אל קיבוץ ראש הנקרה עשיתי בעבר מאות פעמים. השביל על שפת הים עד לכפר הנופש נקרות היה מסלול הריצה האהוב עלי. עכשיו הכל ריק. ארנון פלדמן לא עזב לרגע, נשאר לטפל בבעלי החיים. "את החקלאות אי אפשר לעזוב, יש לי חווה לגידול אצות", הוא מסביר, "אבל עצוב לראות שהכל שקט. זאת בושה שעשו כאן רצועת ביטחון".

לפני המלחמה הוא צלל פעם בשבועיים, גם כדי לכייף אך בעיקר כדי לטפל במשאבות שמזרימות מי ים לחווה. אבל הן נמצאות מאה מטר בעומק הים, ובשמונת החודשים האחרונים הוא נכנס פעמיים, רק כשצריך. כל צלילה מתואמת עם חיל הים. "אני מודיע שאני נכנס, שאני יוצא, ומשאיר מישהו על החוף שיהיה בקשר כדי שלא יחשבו בטעות שאני צוללן. חיזבאללה היה משתמש בסירות דיג כדי להתקרב לחוף. זה החשש הכי גדול שלנו".

המיקום הפסטורלי של ראש הנקרה הפך אותו לאחד מהקיבוצים הגדולים באזור, עם 1,400 תושבים. היום נותרו מהם כ־30 בלבד. גם חברי כיתת הכוננות נותרו על "אדי דלק" אחרונים. מערכת המים של הקיבוץ נפרדת מזו של מדינת ישראל, ואת מי השתייה וההשקיה הם שואבים מבארות מקומיות.

איש המים, נבות ניר, אומר בחיוך מר: "אפשר כבר להתנתק לגמרי, אני אומר שאני גר בדרום לבנון". ניר פינה את המשפחה לכפר ורדים, ומאז הוא חולק עם אשתו את ההסעות של הילדות. "הבת עברה ממצובה לבית הספר במושב עמקה, הקטנה בגן במצפה גיתה, ואנחנו בהסעות. אבא של אשתי כבר רוצה לחזור, גם אנחנו, אבל לא מדברים איתנו, לא אומרים מה יהיה. זה גורם לנו להרגיש עלה נידף ברוח".