הדרך לניצחון עוברת בציר פילדלפי

בחלוף שלושה חודשים מתחילתה של המלחמה בעזה, הישגיה של ישראל יפים, אך נדרשים מאמצים נוספים ופעילות ממושכת עד להשגת המטרות.

הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל ניצבת בפני שורה של אתגרים ודילמות בנוגע למהלכים הבאים. כדי להכריע בהם נכונה, צריך לִצְפּוֹת ערב ובוקר בסרטים מאירועי 7 באוקטובר ולזכור כי זוהי מלחמת אין ברירה, שנכפתה על ישראל והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר, ודווקא משום כך ישראל חייבת לסיים אותה בניצחון מובהק. כדי להשיג את המטרות שסומנו, יש להתמודד עם שלושה אתגרים עיקריים, שמדינת ישראל וצה"ל יכולים להם.

התמודדות עם רשת המנהרות

ישראל אינה יכולה להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית של חמאס, על כל תכולתה, ברצועת עזה. עם זאת, המחיר של חשיפת הרשת הזו והשמדתה הוא כבד. המשך המאמץ לטיפול שיטתי במנהרות יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו, וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. כדי שלא להיכנס לסד של זמנים וכדי להפנות את הלחצים בעניין זה אל הצד השני, על ישראל להבהיר כי כל עוד יהיו מנהרות - מצב הלחימה יימשך. מרחב שיש בו מנהרות יוגדר כ"אזור לחימה", ומי שיימצא בו ייחשב אויב ויטופל בהתאם, ללא תלות בנוכחות פיזית של כוחות היבשה באזורים הללו (כגון על ידי תקיפה מהאוויר). כל זאת, עד לפירוק המנהרות, וללא הגבלת זמן.

משמעות קביעה זו היא שתושבי עזה העיר וצפון הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם כל עוד יש מתחתם מנהרות. מלבד התועלת שבכך להתמודדות עם המנהרות, יש להניח כי הדבר יגביר את הלחץ ואת זעם הציבור על חמאס.

רפיח וציר פילדלפי 

ניסיון העבר לימד כי לא ניתן למנוע הברחות אמל"ח לרצועת עזה בלי שליטה אפקטיבית על ציר פילדלפי ועל מעבר הגבול בין עזה למצרים. מנגנוני הפיקוח וההסתמכות על הסדרים אחרים בתחום הזה נחלו כישלון חרוץ. כל עוד תימשך זרימה חופשית של אמל"ח מסיני לרצועת עזה, לא ניתן יהיה להבטיח את פירוזה הביטחוני של הרצועה ולא יהיה ערך רב למאמצים שצה"ל והשב"כ ישקיעו באיתור ובהשמדה של האמל"ח שבתוך הרצועה.

חיץ אפקטיבי בין עזה למצרים ישרת לא רק את הצורך הביטחוני של ישראל, אלא גם את האינטרס של הביטחון הלאומי המצרי - למנוע הגעתם של מחבלי חמאס מעזה לשטח מצרים. כזכור, תנועת האחים המוסלמים היא היריב המר של השלטון המכהן במצרים, וחמאס היא הקבוצה המזוינת החזקה ביותר של תנועה זו. יתרה מכך, האינטרס המצרי הוא למנוע את הגעתם של אנשי חמאס אפילו לשטח סיני. בעבר הלא רחוק הקשר בין גורמי חמאס מעזה לגורמי הג'יהאד העולמי בסיני העצים את האיום הביטחוני כלפי הכוחות המצריים.

גם בהנחה שניתן יהיה להגיע עם המצרים להבנות בסוגיה זו, יידרש מענה לשני אתגרים מבצעיים: האופן שבו ניתן יהיה לפעול צבאית במרחב הצפוף שקלט אלפי אנשים שפונו מצפון הרצועה; והשיטה שבה ניתן יהיה להגן בבטחה ולאורך זמן על רצועת הגבול הצרה. במערכת הביטחון זוכרים היטב את הפיגועים בגזרה זו מהתקופה שלפני הנסיגה, ונותנים את דעתם גם על הלקחים שהופקו אז.

צמצום נזקי הסיוע האזרחי

רבות דובר על המחיר שישראל משלמת על הכנסתו של סיוע הומניטרי לרצועה. בהנחה שזהו תנאי בל יעבור לתמיכתה ולסיועה של ארה"ב, עדיין ניתן להשפיע על כך שחמאס לא ייהנה מהרווחים הרבים שהוא מפיק מכך כיום.

ראשית, עדיין לא מאוחר להגדיר בתוך הרצועה אזור "דה־אסקלציה", שבו ורק בו ניתן יהיה לקבל ולהושיט סיוע הומניטרי. ישראל תוכל לאפשר לכל המעוניין בכך להכניס לאזור זה סיוע הומניטרי, ולהזמין את תושבי הרצועה לבוא ליהנות מכך, בתוך גבולותיו של אזור זה.

שנית, גם במתכונת הנוכחית אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע, ובדרך זו לשמר את כוחו ואת שליטתו. על ישראל לפגוע בכל שוטר או פעיל אחר של חמאס, שנשלח מטעם הארגון למשימה זו. כדי למוטט את ממשל חמאס, צריך להפקיע את שליטתו במשאבים שמשמרים את כוחו מול הציבור. אין לחשוש מחוסר הסדר שאולי ייווצר בשל כך. זו הדרך היחידה שתביא למיטוט אמיתי (ולא למראית עין) של הממשל בעזה.

מציאות חדשה ברצועה 

ניצחון על חמאס מחייב ליצור ברצועה מציאות שלא תאפשר צמיחה מחודשת של גורמי טרור. בצדק מבהירים גורמי הביטחון כי שינוי יסודי כזה מחייב פעולה נחושה וממושכת, בלי לעמוד עם הסטופר ביד. ברצועת עזה של 2024, עם שיעורי התמיכה הגבוהים בחמאס, כל עוד ייוותר גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון זה, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, תהא אשר תהא זהותו והגדרתו של הגורם שינהל באופן רשמי את ענייניה האזרחיים. 

השתלטות ישראלית על כל השטח, הותרת צפון הרצועה והעיר עזה כשטחים לא מיושבים, הפקעת הסיוע ההומניטרי מידיו של חמאס ופגיעה במשטרה ובגורמי הפיקוח של חמאס שמבטאים את שליטתו בפועל ברצועה - ייתנו לישראל את המנוף הדרוש גם לשחרור החטופים. כל עוד חמאס אינו משוכנע שישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, הוא ימשיך לגלות עמדה עיקשת גם בסוגיית החטופים.

הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית