אם בנופלים הייתה עוד מעט רוח חיים טרם לכתם וניתן היה לשאול אותם שאלה אחת, "מהו אותו דבר שהכי חשוב עבורכם, במדינה ובארץ שלמענה הם מוסרים את נפשכם? מהו יעד העל אחרי 'הניצחון' ו'השבת החטופים'?" – כנראה שרבים מהם היו מדברים על שימור ה'יחד' המופלא, שהם, הנופלים, מגלמים אותו. שאחרי היחד בהתגייסות, בלחימה ומתחת למצבות האבן השותקות בבתי העלמין, שם נחים על משכבם לעולמי עד בני ובנות כל ההשקפות והדעות, יימשך ה'יחד' גם אל ימי שגרה.
אמנם לא ניתן להוכיח שזאת המורשת הבלתי כתובה של הנופלים, אבל רבות מהמשפחות השכולות מדברות עליה במהלך השבעה. אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות. הם מציינים לא רק את ההחמצה הנוראה שיחושו אם גם הפעם לא "נלך עד הסוף", אלא גם את התסכול הקשה שיחוו אם אחרי המלחמה ישובו הציבור ומנהיגיו אל 6 באוקטובר, לקרע ולשנאה ול"יד איש באחיו".
מבחינתם ומבחינת רבים אחרים, תרחיש כזה יהווה ביזוי וחילול של כבוד הנופלים. האפשרות שאחרי מלחמה נשוב כולנו בדיוק אל אותה נקודת זמן שבה התהום נפערה מתחת לרגלינו היא טירוף מוחלט. "מותרות" שמדינה מוקפת אויבים, שרק אורבים לעוד הזדמנויות כאלה, אינה יכולה להרשות לעצמה.
חיילי צה"ל מדליקים נרות חנוכה בתוך רצועת עזה // צילום: דובר צה"ל
נצטרך איפוא להיערך מחדש. במחשבה, בדיבור, בהתנהלות ובדרך שבה אנו מתבטאים ומתווכחים, בשוק הדעות, והמפלגות והמחלוקות. אנו צריכים להבין ולהפנים שה'יחד' נוכח כאן בעוצמות שלא שיערנו שעדיין קיימות בנו, ושהוא גדול מסך מחלוקותינו. עלינו להפנים כי המשותף רב על המפריד; שליהודי הארץ הזאת יש "צבע" יהודי וציוני משותף, ועבר והווה ועתיד של תרבות וזיכרון ומחויבות לקיום היהודי בארץ ישראל; שבמקום להחרים ולשסות, ניתן להכיל ולהאזין, ושעם ישראל השלם – גדול מסך חלקיו.
זה יחייב את כולנו – הציבור, המפלגות ומנהיגיהן – לחדול מחיפוש אחר המבדל והמפריד כמגדירי זהות וייחוד, אלא לנהוג בדיוק הפוך: למצב את היחד כערך עליון שגובר על הבידול; להבין שיותר זה לפעמים פחות, ושבאמצעות היחד נוכל לממש חלק, רק חלק, ממשנתנו האידיאולוגית, במקום להסתכן בהפסד של כולה.
במבחן הזה נעמוד, אם ראשית לכל נשיל מעצמנו את תחושת המובן מאליו; אם נפנים שאנו כאן על תנאי ושדבר אינו מובטח. לא הביטחון האישי לא הביטחון הלאומי ובפרט לא ה'יחד' המשותף שלנו כאן.
רק לפני שמונה עשורים היו העצמאות והבית הלאומי כארץ מקלט וכארץ ייעוד, בבחינת מושא של געגוע, וחלום לדורות של יהודים שהיו מפוזרים ומפורדים בין העמים, נתונים לחסדי ולגחמות אומות העולם. רק לפני דורות מעטים הייתה ארץ ישראל למרבית יהודי העולם כהר נבו. הם לא זכו, אנחנו כן.
עכשיו, בימי החנוכה האלה, נופלים הַ"שַּׁמָּשִׁים" שלנו בהגנה על הארץ ששבנו אליה, כדי שהנרות בחנוכייה המשותפת, מכל הצבעים והגוונים והדעות, ימשיכו לדלוק; כדי שהנרות יאירו האחד על השני, ולא יאפילו האחד על השני; כדי שה"יחד" שלנו יוכל להמשיך ולהתקיים כאן, גם אחרי המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו