"רועי אמר לשטוף ממנו את הדם - והמשיך להילחם": סיפור הקרב בשבת השחורה

בוקר 7 באוקטובר תפס את רס"ן ר' מהיחידה הרב־ממדית ברכיבת אופניים שגרתית. אך רצף ההתרעות הבלתי פוסקות בטלפון גרמו לו להבין תוך זמן קצר שקורה משהו חריג מאוד בדרום הארץ.

"חזרתי הביתה, התחלתי לדבר עם מפקדים ביחידה והבנתי שכוח מהיחידה מתכוון לקפוץ דרומה ולחתור למגע. עשיתי חישוב מהיר לאן כדאי לי להגיע כדי להיות עם הכוח הראשון, לקבל ציוד ולרדת למטה. עליתי מהר על מדים, חיכה לי שם וסט לחימה, לתל נוף, ומשם תוך רבע שעה כבר יצאנו לדרך", סיפר.

רס"ן ר', קצין שהיה בלימודים בכלל, החל בנסיעה דרומה עם פלגת ההכשרות ביחידה הרב־ממדית שתפסה כוננות באותה השבת, וזמן לא רב אחריהם יצא כוח נוסף מהיחידה, בפיקודו של מפקדה אל"מ רועי לוי.

הקשר של לוי היה רס"ל ע', בן 22 מבית שמש. "בשבת בבוקר אבא שלי העיר אותי ואמר לי שיש אירוע בדרום. אני בכלל בחופשת שחרור, כבר הייתי אמור להשתחרר. התקשרתי מייד לרועי (לוי ז"ל; ל"ש), שאלתי אותו אם להגיע, והוא אמר לי שעוד לא יודעים מה גודל האירוע ושנדבר עוד שעתיים".

"אני לא בן אדם שמחכה. נסעתי ישר לבסיס, אמרתי לעצמי שאם אין כלום אחזור הביתה. בפועל, רועי הגיע, ארגנו ציוד ועלינו לרכב כמה דקות אחרי שפלגת ההכשרות יצאה דרומה".

היעד הראשון של הכוחות היה המסיבה העקובה מדם ברעים, לשם התבקשו להגיע בעקבות דיווח על חדירה. "נסענו מאוד מהר, הבנו מהתקשורת שזה לא חוליה בודדת אלא אירוע גדול. בכניסה הדרומית לחניון רעים פגשנו מחסום של 'אגוז', עם מפקד אגוז וחפ"ק. ניסינו להבין אם אפשר להתקדם, והוא אמר שנלחמים פה ושנצטרף", סיפר רס"ן ר'.

"היינו בערך 20 איש, והתחלנו להתקדם לכיוון הש"ג של רעים. ראינו שם כוח של משטרה בשלב פינוי הפצועים, ותכננו להקיף את הקיבוץ. זה היה מרחק הליכה של 2 ק"מ, והעדפנו ללכת ברגל כי השטח היה מלא במחבלים".

"הקיבוץ נראה כזירת מלחמה"

הכוח של רס"ן ר', בפיקודו של מפקד הצוות סרן יותם בן־בסט ז"ל, מצא פרצה בגדר לא הרחק מבית הקברות, נכנס דרכה ובאמצעות הכוונת אזרחים הגיע לכיתת הכוננות. "נתקלנו במחבלים, ניהלנו אש, ואז הגיע רועי עם החפ"ק שלו", סיפר רס"ן ר'.

"היו באזור כל מיני אנשים שאני לא יודע מי הם, שהגיעו באופן עצמאי, לקחו מה שיש להם, עם או בלי נשק, עם או בלי מדים, קשה היה לדעת מי מחבל. החשש מירי דו־צדדי היה גבוה. הכאוס היה אמיתי". 

בשלב זה, כשכוח פלגת ההכשרות כבר היה בעיצומם של חילופי האש, הגיע למקום גם הכוח בפיקודו של אל"מ רועי לוי. "כשנכנסנו לקיבוץ ירו עלינו", סיפר רס"ל ע'. "אבנים לידנו התפוצצו, ואתה משתין במכנסיים. אבל רועי אומר לנו מסתערים לכיוון הירי. אמרתי לו: 'אתה גנוב?', ואז הוא קם, ואתה אחריו. אם הוא עושה את זה, אז מי אתה שלא תעשה את זה?".

אל"מ לוי וארבעה לוחמים מיחידתו נכנסו לקיבוץ רעים בסביבות 11 בבוקר. כיתת הכוננות של הקיבוץ חברה אליהם, והם התקדמו מבית לבית, תוך שהם מנהלים לחימה עיקשת במחבלים, ובהמשך חוברים גם לכוח ההכשרות. "המקום נראה כמו זירת מלחמה", סיפר ע'. "ירו עלינו, חיסלנו מחבלים, רימונים, מטענים, מלא ירי. היינו בתוך יישוב ישראלי והבתים היו מחוררים, רכבים עלו באש". 

בקו הבתים הרביעי נפצע אל"מ לוי משני רסיסי רימון בידו ודימם. "אמרתי לו: 'ניקח אחורה ואשים לך ח"ע (חסם עורקים, ל"ש)'. הוא לא הסכים, אמר שאניח ת"א (תחבושת אישית) כדי שיוכל להמשיך להילחם. ואז הוא אמר לי 'תשטוף ממני את הדם, אני לא רוצה שזה יוריד את רוח הלחימה של החיילים'. הוא תפקד רגיל עם היד למרות שהיה לו רסיס בשורש כף היד ורסיס במרפק", סיפר רס"ל ע'.

"לא מוכן לוותר"

בשלב זה הותקל הכוח על ידי מחבלים שהתבצרו באחד הבתים, ואל"מ לוי החליט לשלוח את כוח ההכשרות לאגף את הבית, בעוד שהוא והחיילים שנשארים איתו יחפו עליהם. "אנחנו מנהלים את הלחימה, רועי לידי והוא החליט בשלב מסוים לעלות מולם לראות מה מצבם. הוא מבקש את המע"ד (מכשיר עזר דיבורי, ל"ש), מעביר לו את המע"ד, וכשהוא בא לדבר הוא חוטף כדור בלב ונהרג במקום".

"אני מבין שהוא נהרג, אבל לא מוכן לוותר", משחזר רס"ל ע'. "אני צועק עליו 'רועי, קום! קום, אנחנו צריכים אותך!'. הוא לא קם. כמה שניות של בלבול, ואז אני אומר לעצמי: תתאפס על עצמך, יש לך משימה. תסיים ואז יהיה לך זמן להתעשת".

רס"ל ע' הוא הראשון שמתעשת ומתחיל לחלק פקודות. "אנחנו משיבים באופן מסיבי, כל אחד מפרק שתיים-שלוש מחסניות. אנחנו מפנים את רועי אחורה, שמים אותו במרפאה, אבל כבר לא היה מה לעשות. ממשיכים את הקרב".

בשלב הזה רס"ן ר', שנמצא עם הכוח המאגף, לא יודע שמפקד היחידה נהרג. "נוצר נתק בכוח, כי רועי ידע איפה אנחנו ושאר הכוח פחות הבין. הוא היה המפקד ששלט. לא ידעתי בשלב זה שהוא נהרג. אבל המשכנו לבצע את מה שתכננו שנבצע, הכוח שהיה איתי", סיפר.

"היינו כוח קטן, עשינו חיפוי ואיגוף כדי לפתוח באש. בשלב הזה נפצע אחד הלוחמים, בהמשך נפצע גם מ"פ ההכשרות, סרן יותם בן־בסט. הבנו שהפציעה שלו משמעותית ופינונו אותו לאחור. לבסוף הוא מת מפצעיו". 

"אין לי זמן להתרפק"

בשלב מסוים הצליח רס"ן ר' ליצור קשר עם הכוח העיקרי של היחידה, וחיכה לכוח גדול יותר כדי להכריע את המצב. "הכוח העיקרי הגיע עם מפל"ג לוחמים. הם התחילו לצמצם אלינו מהמרחב של רועי, והמשיכו להתקדם. ואז הגיע כוח תגבורת של היחידה הטקטית של מג"ב. חברו אלינו כמעט 30 לוחמים, ואז ניתקנו לאחור מהמקום שהיינו בו רוב הזמן והמשכנו את הקרב". הקרבות בקיבוץ נמשכו עד שעות הלילה, כאשר את המחבלים האחרונים חיסל פגז של טנק שהובא במיוחד למקום.

"בניתוח לאחור אנחנו מבינים שיהיה לנו זמן להתאפס ולהתאבל, להבין שנהרג לידנו מישהו, אבל כרגע צריכים להילחם", מסכם רס"ל ע'. "יורים עלינו, ואין לי זמן להיות בשוק. לא חוויתי אף פעם משהו שמתקרב לזה. לא הייתי הרבה זמן עם רועי, הוא היה שלושה ומשהו חודשים ביחידה. בן אדם גדול, כל דבר שאמר אתה יודע שיש מאחוריו מחשבה, בכל מילה שאומר".

"הוא היה דמות להשראה. אחד שקם מול ירי, משיב אש. אידיאליסט. מבחינתו זו המשימה הכי חשובה, לא לשמור על עצמו אלא על חייליו ועל מדינת ישראל. אחרי הלחימה סביר שאני אבקר את אשתו. אני אתפרק ויהיה לי את הזמן לבכות. עכשיו אין לי את הזמן הזה, ויש לי רק דבר אחד בראש מעייניי: להפוך את היחידה להכי מוכנה שאפשר ללחימה".

"כשניכנס אעשה הכל כדי שלא ייפגע לי עוד מישהו. למרות ההרוגים המורל ביחידה גבוה. הרצון הוא להביא מהלך שישפיע היסטורית על העתיד שלנו כמדינה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו