מסע בשדות האימה של יישובי עוטף עזה

בכניסה לקיבוץ ניר עוז עומד רכב כחול מסוג יונדאי. החלון הקדמי שלו מרוסק ומשובץ קליעים. החלונות הצדדיים פתוחים, ומבעדם נגלה הסיפור כולו. כתמי דם על המושבים, דובי מפרווה שמוטל בין הכיסאות, ועל כיסא הנהג דרכונים. מי שיצא מכאן קיווה להצליח להימלט מהקיבוץ, אולי מהארץ, לפני שנורה למוות.

נוסעי הרכב הזה הם סיפור אחד מתוך מאות, וכנראה יותר. הם רק נקודה אחת ברצף ארוך של קטל ולחימה שנפרס על פני כביש 232, משדרות ועד כפר דרום. הכביש הזה טרם נפתח לתנועה, ולא ברור מתי זה יקרה. לפני כן צריך לפנות את שרידי התופת שהתחולל בו לפני ארבע יממות: את מאות המכוניות שזרוקות בו בצידי הדרך, את עשרות הגופות של מחבלים שעדיין מוטלות בשטח, את שרידי מסיבת הענק ביער רעים שהפכה למלכודת מוות, וגם את לא מעט שאריות של אמצעי לחימה שהותירו המחבלים ואת המכוניות והאופנועים שלהם, עם לוחיות זיהוי פלשתיניות, שבאמצעותם הגיעו מעזה. ובתווך חיילי צה"ל, אלפים על אלפים, בכל מטר חייל, סוגרים בגופם את הגבול ובמקביל ממשיכים לתור אחר גופות.

כמה דקות לפני שהגענו, אספו אנשי איחוד הצלה עוד גופה של ישראלית שנמצאה בצד הדרך בסמוך לבארי. חוגגת במסיבה שברחה ברגל כמה קילומטרים, ומצאה את מותה מתחת לשיח. דביר עדני, נהג האמבולנס שהוביל אותה, סיפר על המראות הקשים שלא נגמרים. נדמה שיותר מהכמות הבלתי נתפסת, קשה להכיל את האכזריות: הילדים שרוכזו ונטבחו במשותף, הגופות שנמצאו כרותות ראש, התיאורים הבלתי ניתנים לעיכול על אונס והתעללות.

כשרואים את המראות האלה בעיניים ומריחים את המוות באוויר, מבינים שלא בני אנוש פשטו על עוטף עזה, אלא משהו אחר, שדומה הרבה יותר לצבא המתים מ"משחקי הכס". אלה לא חיילים בצבא, אלא שאהידים שבאו להרוג ולמות - מאות כאלה, שטופי מוח ונטולי גבולות, שלעומתם דאעש נראה כמו ארגון נוער.

בדרך, לא רחוק מהמקום שבו נערכה מסיבת המוות, פגשנו חבורה של צעירים על אזרחי. הם הגיעו בדרך לא דרך, עקפו מחסומים וכוחות כדי לחפש אחרי חברם, יהודה בכר מירושלים, שהיה במסיבה. הוא הגיע אליה בדיוק כשעפו הרקטות הראשונות, ועוד הספיק להעלות סטורי לפני שנעלם. "אין לנו מושג אם הוא חי או מת, בארץ או בעזה", אומר חברו אוריאל. החיילים במקום אפשרו לחברים לעשות סיבוב קצר במתחם המסיבה, אבל הם לא מצאו דבר. שם, כמו בכל מקום אחר בעוטף, נותרו העדויות האילמות למה שהתחולל: האוהלים שהוקמו, מתחמי השינה, בקבוקי מים ובגדים פזורים, ואפילו ציוד ההגברה ודוכני המזון והמשקאות שלא פונו, ומסביב מאות מכוניות של חוגגים שנותרו בשטח.

בתווך, גם כאן, המון גופות של מחבלים ולצידן פתק "גופת מחבל". חלק מהגופות כבר במצב של ריקבון, והריח בלתי נסבל, אבל המאמץ העיקרי הוא לאתר ישראלים כדי לייצב נתונים ברורים של ההרוגים והנעדרים. מתישהו ביממות הקרובות גם הגופות האלה יפונו, ועימן כלי הרכב ושאר העדויות לזוועה. רק העוטף יישאר עם סימן שאלה כבד על עתידו: איש לא יודע לומר מה יקרה פה אחרי מה שעבר על תושביו, מי מהם שנותרו בחיים.

בדרך חזרה צפונה עצרה אותנו שיירה של כלי רכב צבאיים בין כפר עזה למפלסים. שאלנו מה הבעיה והם אמרו שיש חשד לחדירת מחבלים. כעבור רגע נשמע צרור, ומפקד פלוגה במילואים הודיע שנפגע. זינקנו לעברו עם הצוות של איחוד הצלה, והתברר שהוא ספג שני כדורים בגב. הוא עלה לאמבולנס יחד עם הרופא הגדודי, ומשם בדהרה לכיוון ביה"ח סורוקה. בדרך התברר שהוא סובל מדימום פנימי ושמצבו עלול להידרדר, ולמקום הוזעקה ניידת טיפול נמרץ שקלטה אותו. אנחנו המשכנו לכיוון שדרות, אבל כעבור כמה מאות מטרים שוב נעצרנו במחסום. צה"ל סגר את האזור כולו כדי ללכוד את המחבל שחדר, ורק כעבור זמן אפשר היה לחזור לשגרה - מילה שאיבדה כל משמעות בחבל הארץ הזה.

מבעד לאסון משתקפת גם העוצמה. ההתגייסות האדירה של החיילים, הסדירים והמילואים, אחיהם של לוחמי צבא ומשטרה שנלחמו כאן בגבורה בשבת. ההתגייסות המקבילה של האזרחים, שמרעיפים על צה"ל ועל תושבי העוטף את כל החום והאהבה והפינוקים שאפשר. כל מי שחשב עד לפני רגע שעם ישראל איבד את זה בחודשים האחרונים, גילה שהוא חי - וחי מתמיד. החוסן האזרחי הזה הוא נקודת האור המשמעותית ביותר של הימים החשוכים האלה, בוודאי על רקע האתגרים הקשים שעוד צפויים לנו בדרום (ואפשר שגם בצפון).

מהעוטף גם קל יותר להבין את המחדל. לא רק מה שקרה, והשאלה איך ייתכן שזה קרה, אלא מה שקורה. היש האדיר של החיילים והאזרחים מבליט את האין המחפיר של הממשלה. את הוויכוחים המבישים שמונעים גם כעת את הקמתה של ממשלת חירום לאומית, את חוסר התפקוד של רבים ממשרדי הממשלה, ואת הבזבזנות המקוממת של המשרדים ללא תיק, ובעיקר את הניתוק: מתבקש לשלוח כל אחד מהשרים ומחברי הכנסת לסיבוב קצר בעוטף, למסע בארץ הזוועות, כדי שיקבלו טיפול בהלם ויתחברו למציאות שבה חיים אזרחי ישראל ביממות האחרונות.

במקביל, כדאי שממשלת ישראל תעשה עוד כמה דברים נחוצים. הראשון, למנות שר במשרה מלאה לטיפול בסוגיית החטופים והשבויים. לא פקיד אלא שר, שיעבוד בזה עם צוות מקצועי. השני, למנות שר במשרה מלאה שיהיה אחראי לטיפול בפליטים - כן, זה המינוח הנכון שהפלשתינים איבדו בעלות עליו - כדי לאפשר להם עתיד כלשהו בתקופה הקרובה. השלישי, למנות שר במשרה מלאה שיטפל בשיקום העוטף, כדי שמתישהו יצמחו בו שוב חיים.