בין יום הכיפורים לאוסלו: ממשלת גולדה התעשתה כשהבינה את המחדל, ממשלת רבין פעלה הפוך

בשבוע הבא נחגוג 30 שנה לחתימה עם יאסר ערפאת בבית הלבן, ושלושה שבועות אחר כך ימלאו 50 שנה להפתעת יום כיפור. אף שהשנה, באופן תקדימי, דווקא כן אוזכר יום השנה לאוסלו, אם כי על קצה המזלג, ברור שלא ניתן להשוות בין האופן שבו מצוינת הדרמה המדממת של 1993 לאירועים שאנחנו עוברים בכל ערב כיפור, מאז 1973.

מאז המלחמה ההיא לא ניתן להימלט ממוספים וכתבות על המחדל, ששבים בכל שנה. רק שלא ניתן להבין את ההבדל הדרמטי שבין אינפלציית ההכאות על חטא סביב כיפור לבין כמעט אפס ההתייחסות למחדל אוסלו. מדוע מחדל כיפור זכה וזוכה לטיפול מוקצן ובלתי פוסק, בעוד מחדל אוסלו מוטמן עמוק במרתף, אפילו לא מוגדר כמחדל. הרי אם נשווה בין פיאסקו אחד לאחר, נגלה שמה שחוללו מובילי אוסלו היה חסר אחריות והרה גורל הרבה יותר ממה שפספסה ממשלת גולדה ודיין.

נשווה, למשל, בין ההחלטה שלא לגייס את המילואים ב־1973 למרות ההתרעות על מלחמה שבפתח, לבין ההחלטה להכניס את יאסר ערפאת ללב הארץ, בתואנה שהוא הפך לכבשה שוחרת שלום. בידי הממשלה וצה"ל היו מצויים בערב כיפור כל הנתונים, רק שהקונספציה המוטעית עיוורה את עיניהם. לעומת זאת, כפי שנחשף לאחרונה שוב בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, רבין ופרס לא רצו בכוונה לשמוע את עמדת מערכת הביטחון ערב אוסלו, כשהם יודעים היטב שלדעת המומחים אין היגיון או תבונה בתוכניתם. מדובר בעזות מצח התאבדותית הרבה יותר מסתם מחדל.

למנהיגות מותר לדחות את המלצות לובשי המדים, אבל רק אחרי שהיא למדה אותן לעומק. ביילין, פרס וחבורת אוסלו הגו קונספציה תלושה, מתוך ידיעה שהיא סותרת כל עובדה ותובנה קיימת. והעובדות הצביעו חד־משמעית על כך שהחיבוק לערפאת הוא מעשה הזוי. כדי להבין את חומרת ההתנהלות ב־93' אפשר לדמות את גולדה ודיין מסרבים להקשיב למידע שהגיע אליהם ערב מלחמת 73' מהמרגל שלנו במצרים, ממאנים גם ללמוד על ריכוזי הכוחות של האויב על הגבולות.

מי שצפה בסרט החדש על גולדה עם הלן מירן קיבל תיאור משקף למדי של דינמיקת המחדל ב־73'. בידי הממשלה היה מידע מודיעיני מהימן שהצביע על פרוץ מלחמה, ומקבלי ההחלטות לא התעלמו ממנו - רק התווכחו על משמעותו. איש מהם לא העז שלא להקשיב למודיעין ולמומחים.

והנה, ערב אוסלו, למרות העובדה שכל מידע קיים קבע שלקונספציה אין כל ביסוס, שערפאת הוא שקרן סדרתי וטרוריסט ללא תקנה - רבין, פרס ושות' אטמו אוזניים בכוונה. הם פעלו ממניעים משיחיים ופוליטיים פסולים, לא מתוך טעות.

חמור מכך, חומרת המהלך שבוצע מלכתחילה מתגמדת לעומת הטירוף הטמון בהמשכו. כי מהר מאוד נחשפו הנאומים של ערפאת, שבהם הוא עצמו הסביר כי מדובר בהונאה נוסח הנביא מוחמד, וכמעט מייד הגיעו דיווחים על מה שמחוללים שלוחיו בירושלים ויו"ש, בניגוד להסכמים. שלא לדבר על מה שהתברר כאשר נכנסו גיסותיו של ערפאת במאי 94' לעזה וליריחו. ראשי הממשלה לא יכלו להתעלם עוד מההפרות השיטתיות של ההסכמים וההתחייבויות, בכל תחום, בכל צורה. הקונספציה התרסקה לרסיסים, ולמרות זאת הם המשיכו בכל הכוח.

כדי להבין את עוצם ליקוי המאורות בשלב הזה, תארו לעצמכם שממשלת גולדה, גם אחרי ההתקפה של האויב בצהרי יום כיפור, היתה ממשיכה לטעון שלא תהיה ואין מלחמה. ולכן היא לא היתה מגייסת מילואים, לא מתמודדת מול האויב, וגם מסתירה את המציאות מהציבור. זה בדיוק מה שעשתה ממשלת ישראל בשנים 93'-95', מול העובדות שהתפוצצו מכל עבר.

ההשוואה הפשוטה הזו מלמדת עד כמה מהלכי אוסלו לא נמצאים באותה סקאלה של מחדל 73', אלא בסְפֶרָה שונה - חמורה לאין־שיעור. והנה, בניגוד לממשלת גולדה, שהתעשתה מייד כשהבינה את גודל המחדל הראשוני, ממשלת אוסלו פעלה הפוך, במונחים של התאבדות לאומית.

מאז ועד היום

מייד אחרי מלחמת יום הכיפורים החליטה ממשלת גולדה על הקמת ועדה חקירה ממלכתית - ועדת אגרנט. ראשי הממשלה ומערכת הביטחון שיתפו איתה פעולה ללא סייג, ועדותה של גולדה בפני הוועדה היתה גלויית לב ומכה על חטא. והנה, לגבי הארכי־מחדל של אוסלו לא נערכה עד היום כל חקירה, איש לא קיבל אחריות ולא הודה בטעות, להפך. למרות הביקורת הציבורית הקשה, למרות הקורבנות האדירים, לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, לא נערך חשבון נפש לאומי, והכי חמור - עד היום לא הוסקו המסקנות.

הפוליטיקאים שהוליכו את מהלך הטירוף ההוא לא נדרשו לתת חשבון, ולא הוכרחו לפרוש לפינת הקלון של ההיסטוריה. זה קרה מאותה סיבה שהמהלך כולו בוצע מלכתחילה. בשל התמיכה חסרת הגבולות של העיתונות והאקדמיה. כי מי שחייב היה לזעוק ולהתריע בזמן אמת - הפרשנים, המרצים, הקהילייה המשכילה - לא הרים דגלים אדומים בזמן, וגם לא בדיעבד. כך גם מרבית אלו שהתמכרו למשאלת הלב האובדנית של הממשלה.

איך ייתכן שהעיתונות הנושכנית שלנו והאקדמאים החרוצים שניתחו את מחדל יום כיפור מכל זווית, לא הקדישו בדל מאמץ כדי לחקור, להצביע ולהוקיע את מחדל 93'? מדוע אין לנו זה 30 שנה מוספי אוסלו, בניגוד למוספי יום כיפור שלא יורדים מסדר היום? איפה הגילויים ההיסטוריים, איפה המסקנות והאצבעות המאשימות, אלו שנוכחות כל כך לגבי 73'? זה נובע מעצם קיומה של אותה קונספציה, שכמו אמונה משיחית אין נתון שיכול לשכנע את מאמיניה.

חשוב להבין עד כמה הזיכרון ההיסטורי של מלחמת יום כיפור מעצב את חיינו במהלך 50 השנים האחרונות. חלק מהזיכרון ההיסטורי הזה מוטה. למשל - העלמת הניצחון הגדול שהושג בשתי החזיתות בכיפור, לאחר ההלם וההתקפה הראשוניים. אופן החשיבה והפעולה של מדינת ישראל ב־50 השנים האחרונות מושפע עמוקות מהטראומה ומהמסקנות של 73', חלק בצדק וחלק תוך עיוות וניצול האירוע ההוא. מאותה הסיבה כמעט לא קיים רישום ממלכתי הוגן של מהלך אוסלו. כי מי שתמך במהלך תוך אובדן כל היגיון מבקש להשכיח את האיוולת ואת הטעות הפטאלית שהיתה טמונה בו.

ונא לא לשכוח - בעוד האויב הסורי והמצרי הוכה, נסוג או כותר בתוך זמן קצר, האויב שהוחדר ללב הארץ ב־1993 עדיין תקוע עמוק בתוכנו, ממשיך לחולל את נזקיו ללא הרף. רק השבוע נשא מחמוד עבאס נאום אנטישמי נוסף, שכדרכו שולל את עצם לגיטימציית השיבה של העם היהודי לארצו ואת עצם קיומה של מדינת ישראל. בד בבד, מגל השטן של אוסלו עדיין קוטל בשורותינו בכל כוחו. לכן, דווקא בפרוס שנת ה־30 הגיע הזמן לערוך חשבון אמיתי עם אסון אוסלו ומחולליו. רק אז ניתן יהיה להתחיל לתקן את נזקיו.