ראש הממשלה נתניהו הציג את ממשלתו החדשה כשבועיים לפני כניסתו של האלוף הרצי הלוי ללשכת הרמטכ"ל. המפגש ביניהם יתרחש על רקע אתגרים מורכבים ובתום משבר פוליטי.
עשרות שנים מאז הקמת המדינה, לישראל אין תפיסת ביטחון מעודכנת ומאושרת, רשמית. נעשו בעבר ניסיונות לנסח ולאשר תפיסה, אך התפיסה המאושרת האחרונה היא עדיין מסמך בן-גוריון מ-1953. כעת, תהיה לנתניהו היכולת לממש את תפיסתו הביטחונית אותה ניסח בעצמו בשנת 2018.
שלושה נושאים מרכזיים צפויים להעסיק את נתניהו בדקנציה הקרובה - איראן והגרעין האיראני; תמיכתה בחיזבאללה, בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובפיתוח הנשק המדויק; והרחבת הסכמי אברהם דרך נורמליזציה עם סעודיה.
הנושא המרכזי שמחכה לרה"מ וממשלתו הינו כמובן האיום האיראני, הכולל את ההחמרה באיום הגרעין, בדגש על פיתוח מערכת הנשק, ההתקרבות המדאיגה בין איראן לרוסיה לצד הלחימה באוקראינה והמהומות באיראן.
ישראל תשמח לראות הסכם טוב ומקיף שישבית את היכולת האיראנית להגיע לגרעין, לתמיד ובכל המסלולים, אבל מכיוון שזה לא עומד לקרות ישראל חייבת להיערך למערכה כוללת ורחבה מול איראן בשנים הקרובות.
לשם כך, יש לכוון את עיקר מאמצי הפיתוח וההצטיידות של צה"ל והמוסד. על הממשלה הנכנסת לעשות מאמצים כדי שישראל לא תהיה בודדה במערכה, אך עליה להיערך גם למצב כזה.
במקביל, ישראל חייבת להמשיך במאמץ להחלשת הממשל האיראני, בכל החזיתות, כולל תמיכה במהומות, שהן אולי ההזדמנות הראשונה מאז הפלת השאה לשינוי המשטר באיראן. הפעילות חייבת לכלול את כל סוגי התמיכות האפשריות במאבק, במישור הכלכלי, המודיעיני, האופרטיבי והמעשי.
איום הנשק המדויק והפרת הקווים האדומים שקבעה ישראל בסוריה ובלבנון נמצאים מייד לאחר האיום הגרעיני ובמקום השלישי נמצא הפוטנציאל המתמשך להידרדרות בעזה וביו"ש.
לצד האתגרים הללו תידרש הממשלה לאתגרים הנובעים מהשינויים בארה"ב מאז הבחירות ולקראת בחירות 2024, ומהמתיחות הבין-מעצמתית הנמשכת והמחריפה בין ארה"ב לסין (כולל טאיוואן) ורוסיה.
אכזבת מדינות "הסכמי אברהם" מהטיפול הכושל האמריקני מול איראן, לצד ציפיותיהם מנתניהו להמשיך בשותפות אתן במאבק הזה, שהייתה זרז מרכזי לחתימת ההסכמים, תתפוס חלק ניכר מזמנו של רה"מ ושריו (בעיקר של השר דרמר) ושל המל"ל, לצד השאיפה להרחיב את ההסכמים, ובמיוחד מול סעודיה.
אין חדש ברמאללה
בזירה הפלשתינית לא צפויה מהפכה בהתקדמות להסדר כלשהו מול הרשות הפלשתינית, אבל לא בגלל הרכב הקואליציה. בצד השני פשוט אין פרטנר למו"מ, הכולל בבסיסו הכרה בזכותה של ישראל היהודית והדמוקרטית לחיות בשלום בגבולות כלשהן (שייקבעו במו"מ).
בעזה המצב אפילו פחות אופטימי. מנהיגי החמאס והג'יהאד שולטים בכוח הזרוע והפחד ואין להם מוטיבציה להגיע לפתרון שמשמעותו היא בעצם אבדן משילותם, לכן השאלה היא לא אם יהיה עימות נוסף, אלא רק מתי הוא יקרה. המטרה בחזית הזו היא לשמור על השקט ככל שניתן, ולהיערך לסיבוב הבא עם כלים שיאפשרו להכות את החמאס ומנהיגיו, מכה שתוציא מהם את החשק להגיע לעימות הבא לזמן ממושך.
למצרים ולירדן חלק מרכזי בעיצוב תמונת המצב האזורית. הסכמי השלום, ששרדו מספר תהפוכות, חשובים לשני הצדדים. מצרים הפכה לפרטנר מרכזי לישראל והיחסים הטובים בין נתניהו וא-סיסי ישמשו לגשר בין המחלוקות, ולא רק מול מצריים.
בירדן המצב עדין יותר לאור המצב הפנימי. האתגר לשמר ולהרחיב את הברית בין המדינות, יהיה לא פשוט. הפרשנים המדגישים את המתיחות בין המלך לנתניהו פשוט לא קוראים את כל התמונה. המלך מבין את מצבו ואת חשיבות הקשרים עם ישראל וכך גם רה"מ נתניהו, לכן סביר להניח שהיחסים יחזרו למצב יציב. הטיפול בהר הבית ובדו-קיום היומיומי בין הדתות ימשיך להיות מרכז הפוטנציאל להתחממות (תרתי משמע). יחד עם זאת, לישראל אסור לעבור לסדר היום על התבטאויות יוצאות דופן של בכירים ירדנים.
נושא שנדחק בטעות לקרן זווית, הוא הצורך במיצוב אסטרטגי חדש לחלוטין של ישראל בתקשורת העולמית וטיפול שורש בבעיית ה-PR הישראלית. נדרש פירוק ובנייה מחדש של כל המערך שמכונה בטעות "מערך ההסברה". אם ישראל צריכה "להסביר" היא כבר מתחילה מעמדת פתיחה לא טובה. המכלול הזה כולל גם את המלחמה המשפטית ב-ICC ואת ה-BDS .
הממשלה תידרש לשיפור הקשר מול הא"א והאו"ם שנמצאים ב- "ליקוי מאורות", לצד בחינה זהירה של הקשרים מול טורקיה, שמשתנית מול עיננו.
גם מהבית יש אתגרים
לצד אתגרי הביטחון והחוץ, יעמדו בפני הממשלה החדשה גם אתגרי ביטחון הפנים. הרגעת השסעים בחברה הישראלית, המתיחות מול האוכלוסייה הערבית והבדווית וחלקים מהאוכלוסייה הדרוזית, אתגרי המשילות בדרום ובצפון, הטיפול בפשיעה ובאלימות ועוד.
תפיסת הביטחון שניסח נתניהו ב-2018 מבוססת על העובדה שבמזרח התיכון החלש לא שורד. לכן, על ישראל לבצר את עוצמתה ויתרונה היחסי, לטפל בא-סימטריה האינהרנטית מול אויביה הקרובים ולחזק את הקשר עם ידידיה, בדגש על הברית מול ארה"ב, שגם בה יעסוק כנראה השר דרמר.
התפיסה מושתתת על ארבע רגלי עוצמה: צבאית, כלכלית, מדינית וחברתית. התפיסה כוללת ניתוח מעמיק של האיום הצפוי, מתאר הייחוס, ועקרונות בניין הכוח והפעלתו. התפיסה חייבת לשמש כהנחיות הדרג המדיני וכמצפן לדרג הצבאי.
נקודות מפתח חדשות בתפיסה, שאושרו לפרסום, כוללות איום רציף ומתמשך על העורף, היווצרות מסה מדאיגה של נשק מדויק ואפשרות (שחייבים למנוע בכל דרך) להופעת יכולת גרעינית במדינות אויב. עקרונות הפעלת הכוח כוללים כמובן חוסר חסינות לתוקפי ישראל, אבל גם לשולחיהם, ומוכנות לפגיעה כואבת בתשתיות לאומיות ובנכסים דואליים, במדינות מהן נותקף, לצורך קיצור הלחימה, לצד מוכנות למב"מ מתמשך.
לצד המשך הטיפול בגרעין ובאיומי המעגל השלישי והנשק המדויק, שמובילים להשקעה הבלתי פרופורציונלית במודיעין ובחיל האויר, צה"ל נדרש לבנות גם כוח משמעותי ביבשה ויכולת תמרון מהותית, שתכלול הגנה על הכוחות המתמרנים. בים, עיקר הכח שייבנה הינו להגנת האסדות ולצרכים אסטרטגיים.
מיגון האוכלוסייה האזרחית (פסיבי ואקטיבי) יימשך במהלך רב-שנתי, שיכלול את השלמת המכשולים, הפיסיים והטכנולוגיים, בכל הגבולות.
ישראל חייבת להישאר מעצמת סייבר עולמית, בכל הממדים, ולפתח יכולת אנושית וטכנולוגית, שתדאג לכך.
המב"מ יישאר כלי מרכזי ויתרחב ליכולות נוספות. היכולת שנבנתה במקור במסגרת המאבק מול איראן, הוסבה למניעת ההתעצמות בנשק המדויק, תיושם גם לצרכים אחרים.
הרמטכ"ל ייאלץ להתמודד מול שלל האתגרים כשהלחצים הכלכליים על תקציב הביטחון צפויים להתעצם. לכולם ברור הצורך בהגדלה משמעותית של תקציב הביטחון ובתר"ש יציב, אבל המאבק מול שאר המשרדים צפוי להיות סוער.
הרמטכ"ל ייאלץ לטפל בהקדם גם במשבר כוח האדם בצה"ל, הנובע מכשלים מהותיים במודל הקבע שנקבע בזמנו כחלק מהסכם "כחלון-יעלון". לדוגמא, הטיפול הלקוי בכוח האדם הטכנולוגי שמוביל לבעיות קשות בהשארת המצטיינים, לצד "שחרור הזוי" של קצינים טכנולוגיים מובילים בגיל 42 ובשיא כוחם, למרות רצונם להמשיך בשרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו