שמו של ספר הפרוזה הראשון שכתב משורר "ערספואטיקה" רועי חסן, "אין זיכרון אחר", מגלם בשלוש מילים גם את כוחה של כתיבתו, וגם חלק ממה שמשתק אותה. אין זיכרון אחר – כי רבות מהדמויות בספר, בני ובנות הדור השני והשלישי להגירה מארצות המזרח, גדלו לתוך ההוויה התרבותית המדכאת של השכונות, כשהם מנושלים מלשונות ותרבויות המקור, מהן שרדו בעיקר הקללות בערבית וחולשה ללימון כבוש. על אף שהם רואים את ההוויה התרבותית הזאת בכל ריקנותה, אין להם כבר אחרת במקומה.
אבל ככל שההיעדר של "זיכרון אחר" הוא מקור של זעם בכתיבה של חסן, הוא גם חלק ממה שתוקע אותה בתוך ההווה המדכא, המדולדל, של החיים הפרובנציאליים בישראל, ללא אופק של אלטרנטיבה תרבותית בעבר או בעתיד. לעומת התפיסה הרעיונית בבסיס ועדת ביטון, שביקשה להעמיק את הידע ההיסטורי והתרבותי על יהודי המזרח, ולנסות לתקן את המחיקה התרבותית השיטתית של התרבויות המזרחיות, אצל חסן מוצגת המזרחיות במנותק מהמקורות התרבותיים ההיסטוריים שלה, כהוויה מרוקנת, שמטיחה את חוסר התרבות שלה בקוראים.
אין אצל חסן ניסיון להתחקות אחרי העבר המחוק כדי למצוא בו פרספקטיבה אינטלקטואלית והיסטורית להבנת המציאות הישראלית (כמו למשל אצל רונית מטלון); אין ניסיון "להשיב עטרה ליושנה" או להחזיר לחיים הווי עסיסי מלא ארוס (כמו למשל סמי מיכאל ודורית רביניאן); ואין גם מסורת אלטרנטיבית מומצאת עם מערכת ייחודית של טקסים ומנהגים (כזאת שהקים בווירטואוזיות רבה סמי ברדוגו). הסיפורים של חסן מתגדרים בהווה קצוץ-הכנפיים, ובמקום להתרפק על היסטוריה מפוארת הם מציגים לראווה את המצב הסוציו-אקונומי הגרוע: העוני, האלימות והמשפחות המתפרקות.
הגיבורים של חסן זועמים, שונאים את העולם, תאבי הרס עצמי. כמעט כולם מדוכאים, שואלים את נפשם למות, ובינתיים הם מכים ומוכים, משפריצים דם. הכתיבה של חסן מתרפקת על הזעם הזה. היא מודעת לו, משוויצה בו, "מפנה לו את הדרך", עד שהגולמיות שלו נהפכת מאולצת ומעושה מדי.
הנה ככה אחד הגיבורים מספר על עצמו, באחד משיאי ההתבוננות העצמית בספר:
"לפעמים בלי שום סיבה מיוחדת אני מרגיש שלא מגיע לי חמצן למוח וכל מה שאני רוצה באותו רגע זה לרוץ באמוק לתוך קיר, אם אפשר אז שיהיו עליו גם כמה מסמרים בולטים שנדפקו ברשלנות, ולנגוח בו בעוצמה כזאת שהראש שלי יתנפץ כמו אבטיח שנזרק מקומה חמישית וחתיכות ממנו יתפזרו לכל עבר ויידבקו לסוליות הנעליים של העוברים ושבים על המדרכה. בינתיים אני לא עושה כלום עם הרצון הזה".
אף על פי שבספר יש תשעה סיפורים שונים, כל הגיבורים עשויים מחומרים דומים: גברים, למעשה גברים-גברים, שמדברים קצר וקשוח ומשוויצים בפיוז הקטן שלהם. גם כשלאחד הסיפורים מסתננת מספרת אישה, היא מתבטאת כמו כל היתר (רק יותר באמפתיה). דמויות מחוספסות כאלה, "מהשכונה", היו עשויות לטעון את הספר באיזה כוח אפל, אך הכתיבה של חסן לא מרשה לעצמה להתקלף מהדיבור הקשוח, המסונן כאילו בין שיניים חשוקות, לא נותנת לעצמה לפרוץ את גבולות הפרסונה, להבקיע את התודעה, והסיפורים נידונים לצוף באותה נקודה, ונקראים כחזרה על אותו הסיפור עצמו.
כריכת הספר (אחוזת בית)
ייתכן שהדיוקן המזרחי הסטריאוטיפי הזה – דמות של מאצ'ו עצבני, חולה-ספורט, סטלן ושונא לעבוד – אמור לגלם "ניכוס מחדש" (מה שנקרא באנגלית reclaiming) של הדמות הבזויה, ולהטעין אותה בעוצמות חדשות. אבל בפועל הוא נקרא כחזרה אל אותה דמות מיושנת ונלעגת של הגבר המזרחי שנושל מכל מאחזי הכוח שלו וכעת הוא דבק בסממני הגבריות שלו כמעוז אחרון ונואש של כוח.
כפועל יוצא, מבין כל היחסים הרגשיים שמתוארים בספר – בנים ואמהות, אחים, בני זוג, אדם לעצמו – היחידים שזוכרים לטיפול מורכב הם היחסים האדיפליים בין אבות לבנים. האבות מתים, חולים (בקדחת ים-תיכונית, מחלה שתוקפת בעיקר מזרחים), חוטפים מכות, מחטיפים מכות – האבות הם סוכני הכאב, ובהרבה סיפורים גם נמחצים תחתיו. אבל הם הנערצים ביותר, הנאהבים, הנזכרים. גם כאשר הנוכחות שלהם בסיפור שולית, הם מנקזים אליהם את כובד המשקעים הנפשיים – והעולם שמחוץ לברית הגברית הראשונית הזאת נותר חיוור.
חסן שמוגדר על הכריכה האחורית כ"אחד מנציגיה הבולטים של המהפכה המזרחית בשירה העברית", לא מצליח להעביר את האנרגיות של השירה המוקדמת שלו אל הפרוזה. הזעם נקרש, האנרגיה הסיפורית מדשדשת. במקום בפרספקטיבה ביקורתית על החיים בישראל, כפי שאפשר לצפות מהכריכה האחורית, עוסקים רבים מסיפוריו בפוזיציות טקטיות בשדה הספרות.
אם בעבר הגיע חסן לכותרות בזכות שורות כמו "לא התאבלתי על קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך", גם בפרוזה שלו הוא חותר למקם את עצמו דרך בריתות ויריבויות אסטרטגיות, וכך אחד מגיבוריו מסגיר את סלידתו מספר של חברו על הקיבוץ שבו גדל (מרמז לספרו של תומר גרדי, "אבן, נייר"); גיבור אחר בוכה מהסיפור הקצרצר "אמי פה שרל" של אורלי קסטל-בלום; וגיבור שלישי מסגיר כמה הוא סובל מקריאת ספר של דויד גרוסמן ששאל מהספרייה בהמלצת הספרנית.
אין שום דבר מהפכני באוסף העמדות הספרותיות האלה, שמהדהדות את הבון-טון בחלקים גדולים מהחוגים לספרות מזה יותר מעשור, כפי שלא נותר הרבה מהשערורייתי והשובר-מוסכמות בכתיבה של חסן, למרות גודש הקללות והדיבור הגס. יש משהו מעורר אמפתיה בדחף שלו לבעוט בכל כללי הנימוס והטעם הטוב מבלי להסוות גם את האמביציות הראשוניות ביותר. אבל הכתיבה שלו, שעושה שימוש יתר בזעם הגולמי שלה, בסופו של דבר מתגלה כמפוחדת מדי, זהירה וטקטית מכדי לחשוף את האזורים הפגיעים באמת שלה עצמה.
אין זיכרון אחר / רועי חסן, אחוזת בית, 151 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
