ענבר אשכנזי היא אדריכלית נוף ילידת 1970, מתגוררת בנס־ציונה. בימים עובדת מדינה כמנהלת התכנון של פקיד היערות הממשלתי באגף יער ואילנות במשרד החקלאות. בלילות, מוקפת כלבה גדולה ושלושה חתולים, כותבת.
הספר נפתח בלידתה של הגיבורה, ציונה, עם מום בגב שנראה כמו סברס פתוח, ומיד היא מתחילה להתייחס לעצמה בגוף ראשון רבים. יש ברומן אלגוריה למצב הישראלי?
"האמת היא, שאת הפרשנות הזו קראתי לראשונה בביקורת של צור ארליך על הספר. הייתי רוצה לומר שחשבתי על זה - אבל לא. ציונה מתייחסת אל עצמה בגוף ראשון רבים משום שהזנב שצומח לה הוא שלוחה של מערכת העצבים המרכזית, והוא בעל תובנות, רגישויות ודחפים משלו".
ציונה גדלה בבית שבו המבוגרים מדברים שפות סודיות ומבשלים מאכלים סודיים. יש בספר געגוע לעבר?
"אני מאוד לא נוסטלגית. אין תקופה בעבר שהייתי רוצה לחזור אליה - לא בחיי האישיים ולא בחיי האנושות. כמו לציונה גם לי היו סבתות דוברות שפות מתות. אחת דיברה לדינו, והשנייה יידיש. אני מתגעגעת מאוד לסבתי, אבל לא מדובר בנוסטלגיה אלא בחסר ממשי שמלווה אותי מאז מותה".
כל אחד מהפרקים מתחיל באיור של צמח שמופיע או נרמז בפרק. מדוע?
"ציונה היא גננית נוי. בעיניה יש אנלוגיה ברורה בין הדמויות המרכזיות בחייה והצמחים. ציונה למשל היא צבר מצוי גם בשל המום המולד של תעלת העצבים הפתוחה, בצורתו כסברס, וגם משום שהוא צמח שאינו מתרבה התרבות מינית אלא רק וגטטיבית (כלומר, באמצעות רקמות גוף המתפתחות לאורגניזם שלם).
סופרים שמשפיעים עלייך.
"הרבה מאוד סופרים השפיעו עליי. וגם הרבה מאוד משוררים. כקוראת אובססיבית אני סופגת הכל, מתלהבת ומעריכה הרבה, וגם שוכחת, אבל בטוחה שמשהו מזה נשאר בתת־ההכרה".
ציטוט שמדבר לליבך במיוחד.
"מח משועמם הוא בית החרושת של השטן". זו אימרה של סבתא של ציונה, שבמילים מאוד מעטות מנסה להעביר מסר חשוב: אי־עשייה מביאה לפתחך את המחשבות הזדוניות ביותר. אי־עשייה מעצימה את הפחד ואת התיעוב העצמי, ומפחיתה את שיקול הדעת. אני אוהבת את הנחרצות באמירה הזאת, וגם את החופש האישי לפרש אותה"