"בשבוע האחרון של חופשת הקיץ, לאחר שסיים השתלמות של גמול אחד ואשתו האנגלייה עזבה מה שנקרא את הקן, בילה גבי כמנהגו מדי יום בים". במילים מעוררות אי־נוחות אלו נפתח הרומן החדש של דן זמל, "מורה מן החוץ" (הוצאת כרמל), ומייד נשפך אור על דמותו של גבי, גיבורו.
בעמודים הבאים, לאחר שהתבונן בהמולת הרוחצים בחוף, עובר גבי למרפסת דירתו ומשקיף ממנה על הרחוב המשעמם בדרך כלל, שבו הוא גר. באותו ערב נערכת ברחוב תהלוכה, ככל הנראה בעלת אופי פוליטי כלשהו, לא שזה משנה לו. "בשניות הראשונות שמע את קריאותיהם", כותב זמל, "אבל עד מהרה התערבבו הקולות והאנשים נראו לגבי כמו נקודות צפופות נעות".
גבי הוא מורה למתמטיקה בתיכון, אבל אין בו כמעט שום מאפיין נורמטיבי של מורה. בניגוד לקולגות, הוא אינו מעורב בנעשה בבית הספר ואין לו עניין בפעילויות החינוכיות שבמסגרתו. "בחינוך", מעיד גבי על עצמו, "מעולם לא התמצא". את הוראת המתמטיקה הוא דווקא אוהב, אבל כפי שהוא מסביר לתלמידיו, היופי במתמטיקה נעוץ בכך ש"בניגוד לתחומים אחרים, הנוגעים ישירות במציאות, המתמטיקה למעשה מנותקת ממנה ומתנהלת לפי חוקים משלה".
הגישה הבלתי מעורבת מלווה את גבי גם בפגישותיו עם חברו אודי, וגם ביחסיו עם אישה שעימה הוא מנהל קשר אינטרנטי אינטימי. אך עלילת "מורה מן החוץ" מסתבכת כאשר הוא עוקב, תחילה ממרפסתו ולאחר מכן באופן הדוק יותר, אחר פרשייה עבריינית שאליה הוא נמשך - בדרכו הגמלונית אך בעלת החן וההומור - כמו פרפר לאש. הפרשייה מתפתחת לרצח, שגבי הוא עד ראייה לו ואף יכול למנוע את התרחשותו. אולם הוא בוחר, שוב, לא לנקוט שום פעולה. בחירה זו הופכת אותו לחשוד בעבירה של אי־מניעת פשע ומכניסה את חייו לסחרור שקשה לצאת ממנו.
"אני חושב שכל אחד מתעלם במידה כזאת או אחרת ממעשים לא מוסריים שקורים בסביבתו, או לפחות מהזדמנויות לעשות טוב - בין שזה במעגל הקרוב אליו או הרחוק", מסביר זמל בראיון ל"ישראל היום". לדבריו, הוא ביקש "לכתוב ספר שיקצין את ההתעלמות הזאת, לבנות דמות שבמהותה היא פסיבית ואדישה ובכך להבליט נטייה קיימת".
דוגמה טובה למציאות שהשפיעה עליו בכתיבת הספר נותן זמל מרגע משפחתי אישי, טרגי למדי. "כשאבי יצא מניתוח, ברגעיו האחרונים בבית החולים לפני כשנתיים - ער לחלוטין אבל עם לחץ דם ברצפה - חילופי המשמרות של הצוות בחדר ההתאוששות התנהלו כסדרם", הוא מספר. "אבי היה במצב של שוק ספטי ולא ניתן היה להציל אותו, אבל ההתנהלות בחדר ההתאוששות היתה כל כך שגרתית - שזה היה בלתי נתפס. חיפשנו יחס מהרופאים ומהאחיות וממש הרגשנו שאנחנו מפריעים להם. אני זוכר שחשבתי בעקבות האירוע הזה עד כמה היחס למצוקה הוא עניין נורמטיבי".
איפה עוד אתה מזהה פסיביות מול מצוקה?
"קח גם, למשל, את היחס שלנו לבעלי החיים. הרוב המוחלט של האוכלוסייה בארץ ובעולם משתף פעולה באופן פסיבי עם רצח מאורגן של בעלי חיים, וכלל לא חושב שיש עם זה בעיה מוסרית. אנשים יכולים להזדעזע מכתבה שהם קוראים בעיתון על אדם שהרג כלב בזמן שהם אוכלים סנדוויץ' עם נקניק, ולא לשים לב לדיסוננס. מערכת הערכים והנורמות שלנו היא תלוית תרבות, והספר, במידה רבה, מנסה לאתגר אותה".
כריכת הספר (כרמל)
זמל, בן 42, נשוי וחי בירושלים. ספרו הראשון, "מעבר לכאן", זכה במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית לשנת 2014, והרומן השני שלו, "בלוק", זכה בפרס רמת גן למצוינות ספרותית לשנת 2018.
גם ב"בלוק" אחד מגיבורי הספר (שכולם גרים באותו בניין) אוהב להביט מהמרפסת אל שגרת הרחוב. דומה כי העיסוק ביומיום מניע אותו ספרותית. בנימוקי השופטים לזכייה ברומן נכתב כי זמל "מוביל את הקוראים ביד בוטחת מן הפרטים הסתמיים של היומיום - אוכל לחתולים, ישיבת ועד בית, מפגשים רומנטיים כושלים ושרטוטי בניין - לקרשנדו מהדהד שמתנגן בדממה".
הוא בוגר תואר ראשון במתמטיקה ובפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ובעל תואר שני מחקרי בפילוסופיה, עם התמחות בפילוסופיה של השפה. כמו גיבור הרומן החדש שלו, גם זמל עובד כמורה למתמטיקה בתיכון.
לשאלה אם יש בספר ובדמותו של גבי יסוד אוטוביוגרפי מסוים, הוא עונה כי "המציאות היא חומר גלם. כשאני בונה דמות אני משתמש בחומר הגלם הזה: מעבד, משנה, מעוות, הכל בהתאם למה שהדמות והסיפור דורשים. אין ספק שהיכרותי עם עולם ההוראה סייעה לי בכתיבת הספר, אבל התוצר הסופי רחוק מלשקף את המציאות".
מה משך אותך בדמות של גבי?
"גבי הוא דמות אדישה ופסיבית, אבל התכונות האלה הן פחות פסיכולוגיות ויותר פילוסופיות: הן נובעות ממצב קיומי. גבי יודע שזמנו בעולם קצוב, הוא מודע לזה כמעט בכל רגע נתון ומתעסק בנושא הזמן כמעט באובססיביות, וגם אני קצת כזה. הספר 'דבר, זיכרון' של ולדימיר נבוקוב נפתח במשפט היפה שלפיו הקיום אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפלה. עניין אותי לכתוב על דמות שתופסת את הקיום שלה ושל הסובבים אותה באופן דומה. כשמסתכלים ברזולוציה הזאת, גם ערך החיים מקבל פרופורציה אחרת".
מוטיב חוזר של זמל לאורך הרומן הוא השימוש בצמד המילים "מה שנקרא". דוגמה הומוריסטית לשימוש בהן עולה למשל בתיאור יחסי הכוחות בחדר מורים, המתוארים במילים "בניגוד לקרבה בין המורות לאנגלית, צוות המתמטיקה היה מורכב מה שנקרא מבדידים".
"בתהליך הכתיבה שמתי לב שאנשים משתמשים לעיתים בצמד המילים הזה כדי להרחיק את עצמם מהדבר שעליו הם מדברים", מסביר זמל, "חשבתי שאם גבי ישבש את משמעויות הביטויים שיבואו אחרי צמד המילים הללו, זה עשוי לתרום לריחוק של דמותו, ולעיתים אולי גם להעלות חיוך".
בעקבות התעלמותו של גבי מהרצח, הרומן רומז ואף עוסק במשמעות של שכר ועונש - הן בהקשר החברתי והן בהקשר הדתי. עלילת הספר מתחילה סמוך ליום הכיפורים, אז מתוודה אודי, חברו של גבי, על חששו מיום הדין, אלא שגבי אינו מייחס לדבריו חשיבות. לאחר הפיכתו לחשוד וההידרדרות שחלה בחייו - שאלת השכר והעונש עולה, וביתר שאת, אצל גבי. האם הוא נענש על כך שלא פעל למנוע את הרצח? בלי לחטוא מה שנקרא בספוילרים, זו שאלה שגם לזמל קשה לענות עליה והוא מותיר אותה לפתחו של הקורא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו