האמת שמאחורי הקונצרט

בסצנת מפתח סמוך לתחילת הרומן "הרביעייה" מאת דוד טרבאי, המתרחש בהונגריה של שנות ה־80 מעט לפני התמוטטות המשטר הקומוניסטי, פורצת בבודפשט שערורייה שמזעזעת את השלטונות. קבוצת צעירים פורצת לשגרירות דנמרק ומתבצרת בתוכה בדרישה לקבל מקלט מדיני מהממשלה הדנית. המשטר מבקש לפתור את הבעיה במהירות – אפילו באלימות – אך בד בבד להסתיר את הפרשה מעיני הציבור. כך, בשעה שהונגריה כולה צמודה למקלטי הרדיו בציפייה לחדשות על גורל המתבצרים, בוקעים מהרדיו צלילי קונצרט שאורגן בבהילות כדי להשתיק את הפרשה, להטביע אותה בצלילים.

 "פעמים רבות שודר בטלוויזיה או ברדיו קונצרט שנועד למעשה להשתיק משהו אחר. אתה מתוח בציפייה מול המכשיר והקריין אומר, 'וכעת נעבור למוזיקה'", מספר טרבאי. "הרעיון לספר התחיל מזיכרון ילדות שלי: אני נמצא במעון קיץ לסופרים - טירה עתיקה שהולאמה בידי הקומוניסטים - עם אבא שלי שהיה סופר ומשורר. באותה יום התקיימה הלווייתו של ליאוניד ברז'נייב, ואני יושב על השטיח ושומע ברדיו קונצרט מדהים של הסימפוניה השביעית של בטהובן. באותה תקופה מתו מנהיגי בריה"מ בזה אחר זה, ובשבילי זו היתה הזדמנות מעולה להאזין לסדרה של קונצרטים מעולים". 

"הרביעייה" מגולל את סיפורה של רביעיית מיתרים שהוקמה במחנה קיץ "לנוער הקומוניסטי המחונן", או במילותיו הנמלצות של ראש המחנה: "המוזיקאים של העתיד, הספורטאים והמנדסים של העתיד, זוכי הנובל והמדליסטים של העתיד, הקוסמונאוטים שיכבשו את החלל!". הרביעייה מונה נגנים מובילים שנזרקים מהתזמורת, אך במהרה מתהפך הגלגל, והשלטונות מחליטים להשמיע את הרביעייה ברדיו הלאומי כדי להשתיק את פרשת המתבצרים. מכאן דורך כוכבה - במקביל לפרפורי הגסיסה של המשטר הקומוניסטי בהונגריה. 

כריכת הספר (עם עובד)

זהו ספרו החמישי של טרבאי. על ספרו השני, "סטלקר", אף זכה בפרס נשיא המדינה. הוא נולד בהונגריה ב־1977 ועלה ארצה עם אמו בשנת 1992, תחילה לבאר שבע, וכעבור שנה לרמת גן, שם למד בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, במגמת מוזיקה, וניגן בצ'לו.

 אף שגדל במדינה קומוניסטית וחווה הגירה בגיל צעיר, ילדותו לא זכורה לו כפוליטית. "כשעליתי הייתי בן 15. בהונגריה אהבתי לשמוע קונצרטים, להחליק על הקרח ולטייל עם הכלב. הכוחניות של השלטון פחות חלחלה לחיי", הוא אומר, "עוד הספקתי ללמוד רוסית בבית הספר, ובכיתה היו תלויים כל הסמלים הקומוניסטיים הרגילים, אבל זה כבר היה חצי בדיחה. כולם הבינו שזה הולך להיגמר".

היכן בכל זאת הורגש הקומוניזם? 

"לכל דבר נלווה יותר חשש. לא הרגשתי באנטישמיות, אבל פה ושם היא צצה. בהפגנה, למשל, אפשר היה לשמוע, לצד קריאות כמו 'רוסים, לכו הביתה!', את הקריאה 'יהודים מסריחים!'", ומייד הוא מסייג: "אבל המציאות יותר מורכבת ומגוונת. הרבה דברים תלויים בסיטואציה, בקואורדינטות של זמן ומקום". 

הרומן מתרחש בתקופת מפנה בתולדות הונגריה, שבה החוקים לא לגמרי מקובעים. "הדמויות נעות בתוך מרקם מאוד לא שבלוני. לא רציתי ליצור ספר דידקטי", מדגיש טרבאי, "ניסיתי לגעת במקומות הלא ברורים. גיבורי הרומן חיים בסביבה שאמות המידה המוסריות שבה לא ברורות. זה לצד זה חיו ליברלים ושמרנים, שהיו מוכנים לנקוט אלימות כדי לשמר את המשטר הישן. במצב כזה לא תמיד ברור מה מותר ומה אסור; הצנזורה הולכת ומאבדת שליטה וכולם בודקים את הגבולות שלהם – השמרנים באיומים והרפורמיסטים בהפגנות ובכתבי עת 'חתרניים' – ועניינים של חיים ומוות מאבדים באחת כל משמעות, כאילו הוסרו מלוח המשחקים. הלוח עצמו משתנה".

בניגוד לספרו הקודם, "המעברים המאושרים", רומן עתידני המתרחש בישראל של 2026 - "הרביעייה" מתרחש כולו באירופה, ולא רק שאין בו רמז לישראל, אין בו גם שום דמות יהודית, עניין מסקרן במיוחד לאור מספרם העצום של יהודים בקרב ענקי המוזיקה הקלאסית ההונגרית. 

"לא הכנסתי יהודים לרומן כי זה לא שייך ישירות לרשת ההקשרים שלו", מסביר טרבאי את העניין, "ובכל זאת קיום יהודי בכל זאת נזכר בספר, בדרך אגב. על המורה הקשיש של חברי הרביעייה באקדמיה בבודפשט נאמר כי נאלץ לפרק רביעייה שהקים, כי 'ניגן עם יהודים'. 

זה קשור, לדבריו, בין השאר לכך שבהונגריה אנשים רבים כלל לא יודעים שהם יהודים. "אני גדלתי בקהילה ניאולוגית גדולה (אחד משני הפלגים היהודיים הגדולים בהונגריה, שהתאפיין בניסיון להיטמע בחברה ההונגרית הכללית; מ"א). זו קהילה מתבוללת ומשכילה, השומרת על חגים ומסורת בלי שום השגחה על כשרות וכד'. אלה היו יהודים חרוצים שניסו להוכיח שהם יותר הונגרים מהונגרים. זהו עולם מעניין כשלעצמו עם הרבה דיסוננסים, אבל אם הייתי נכנס לזה היה נוצר רומן אחר לגמרי".

הרומן נובע מתוך עולם המוזיקה. "המחשבות הראשונות עליו נולדו כששמעתי את רביעיית טאקאש (Takács) ההונגרית", מספר טרבאי, "הם ערקו ב־1983 ולא הזכירו אותם בהונגריה, כמו שהתעלמו ממוזיקאים הונגרים גדולים רבים שערקו למערב. רק כעבור שנים גיליתי אותם ואת הסיפור שלהם. הדינמיקה של רביעייה – זה מה שריתק אותי מבחינה דרמטית. רביעייה היא סוג של קולקטיב, כמו עם, מפלגה או תזמורת, שהערך שלו גדול יותר מסך מרכיביו, אבל היא גם מורכבת מאינדיבידואלים, וברגע שרכיב בודד משתנה, האיזון כולו מופר".

"הדינמיקה ריתקה אותי". רביעיית טאקאש, שערקה מהונגריה למערב (צילום מתוך יוטיוב)

תחילה ביקש טרבאי לתאר את המוזיקה במילים - "עשרות עמודים שנזרקו", הוא צוחק - ולאחר מכן הבין שדרך המלך לתיאור הדינמיקה של הרביעייה היא באמצעות דיאלוגים, אולי ברוחו של גתה שתיאר את חוויית ההאזנה לרביעיית מיתרים כ"האזנה לארבעה אנשים רציונליים המשוחחים בינם לבין עצמם". 

"רציתי לתאר את הרביעייה כארבעה קולות שמדברים", הוא אומר, "במקומות רבים לא הייתי חייב לכתוב דיאלוג ובכל זאת כתבתי, גם אם לא היה לדיאלוג כל תפקיד דרמטי. הסצנה הראשונה בספר היא כולה דיאלוג. אם זה היה סרט קולנוע אז המסך היה חשוך לגמרי, כששומעים שיחה בין שני נערים, בחושך".

כל אחד מארבעת הגיבורים של הרומן מתבסס על דמות מציאותית אחת או יותר. "מהרגע שלדמות ספרותית יש נקודת מוצא במציאות, אפשר להתרחק ממנה ולחזור, לפי הצורך. בעולם המחול הרוסי אומרים 'לחזור לתנור', כלומר לחזור לתנור הניצב במרכז החדר כדי להתחמם, ואז להמשיך לרקוד. 'התנור', כלומר הגרעין האמיתי שבכל מוטיב ברומן, משתנה כל הזמן". 

הוא עבר על רשימות של נגנים וחיבר שם פרטי אחד לשם משפחה אחר, "כמו בלזק שהיה מסתובב בבתי קברות ומעתיק שמות ממצבות. מאורעות רבים בספר נושאים איזשהו גרעין אמת, אבל דווקא את פרשת ההתבצרות בשגרירות הדנית המצאתי. אם אקים לפרשה הזאת ערך בוויקיפדיה, אנשים עוד יאמינו שזה באמת היה," הוא מחייך.

"הרביעייה", כיאה ליצירה מוזיקלית, מסתיים במהלך הרמוני מסורתי כמעט, החוזר לנקודת ההתחלה כמו יצירה מוזיקלית המסתיימת בסולם שבו פתחה. "זה באמת סוף שסוגר דברים," אומר טרבאי, "אבל הספר בנוי כאפיזודות, ולא רציתי שהוא יהיה סגור מדי. פתחתי פה ושם צוהר קטן להצצה, ומייד סגרתי, כאילו הסרתי מעדשת המצלמה את המכסה לחלקיק שנייה. במובן הזה, כסופר, לא התערבתי יותר מדי. אם יש לך דמויות וסיטואציה אתה צריך לזרום איתן, וזה כבר יתנגן מעצמו. ואם זה לא מתנגן, זה מזויף".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו