העיר הנגלית לעין / איתן נצ'ין
בשבוע שעבר, ביום שלישי, החברה שלי ד' ואני היינו בעצרת זיכרון שקטה לג'ורג' פלויד. לפתע בקעו יללות אזעקה מכל טלפון נייד בפארק. על צג המכשיר שלי הופיעה התראה: ב־11 בלילה מתחיל עוצר. הסתכלנו זה בזה בתדהמה. גם ד׳ ישראלית. שנינו למודי ניסיון בעצרות ובאזעקות כאחת, אבל זו היתה לנו הפעם הראשונה ששתי הקטגוריות נפגשו. הבנו שהשקט הנוגה בפארק אצלנו בשכונה לא מעיד על המתרחש בשאר חלקי העיר.
בדרך הביתה קיבלתי הודעות מחברים ששאלו אם הלכתי להפגין, והזהירו מפני נוכחות משטרתית ברחוב מסוים או בשכונה מסוימת. בבית ראיתי חדשות. המראות כמו נלקחו מסרט: על פני המסך ריצדו להבות, ענני גז מדמיע, תמונות של שוטרים מתעמתים עם מפגינים. שאון המסוקים כאילו חג מעל הבית שלי. והנה קלטתי שהרעש מגיע מחוץ לחלוני. ניו יורק של סרטי האסונות שראיתי בילדותי בקולנוע בחיפה, ניו יורק של 11 בספטמבר שראיתי בטלוויזיה אצל חבר בתל אביב, קרמה עור וגידים לנגד עיניי.
למחרת ראש העיר הודיע שהעוצר יימשך עד יום שני, כל יום משמונה בערב ועד חמש בבוקר שלמחרת. החיים, שהצטמקו בשלושת החודשים של סגר הקורונה, הצטמצמו לכדי כלום. ביום כתבתי קצת, אחר הצהריים הלכנו לעצרות, וכבר שבע וחצי והגיע הזמן ללכת הביתה. ועם זה, היה קשה לא לחוש שזה רגע מכונן של התנגשות בין אירועים: המגיפה ההיסטורית נתקלה בהיסטוריה אחרת, שאנשים חוו על בשרם במשך דורות. הבהלה מהקורונה נעלמה בתוך הזעם מהאלימות ומהגזענות הממוסדת.
האלימות, הזעם והייאוש כמו התקרבו אל סף ביתי. עוצר רדף סגר שרדף מגיפה, והכל טבל בתחושה של התפרקות החברה. הימים נעשו דחוסים ומחניקים. פתחנו את כל החלונות, אבל לא נכנס אוויר, חדרו רק זעקות הסירנה של ניידות המשטרה. האם זו ניו יורק שעליה חלמתי כנער מתבגר, ניו יורק של וודי אלן וספייק לי, של ג׳ון קולטריין ובוב דילן?
״ניו יורק היא לא עיר, היא רעיון של מה שעיר יכולה להיות״, כתב הסופר האמריקני דונלד ברתלמי. כך גם אני ראיתי אותה: ניו יורק היתה בשבילי אידיאל, עיר פרי דמיוני היושבת על הרחובות והבניינים הממשיים, עיר שנבנתה מהאמונה שהיא נבנתה בשבילי. אבל הזעם הקוצף כאילו תלש את הכיסוי מעל עיר הדמיונות וחשף עיר אמיתית, שבורה, שיסודותיה הרקובים והרעועים חשופים. ניו יורק נעשתה לעיר רפאים עם חנויות שנאטמו בקרשים, עם אזורי קרבות, עם נחילי אדם הקוראים לנו לראות את המציאות כפי שהיא.
ביום ראשון, בזמן עוד עצרת, העוצר פקע באותה פתאומיות שבה החל. השתררה תחושת שחרור והקלה, של סוף החלום הסוריאליסטי וחזרה למציאות. אבל כשצעדנו מהפארק לפגוש חברים לכוסית משקה, לא הפסיקה לכרסם בי השאלה: לאיזו מציאות אנחנו חוזרים?
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
בחזרה לחיים / מירנה פונק
ברלין, יום שני, 8.6.20, 8:21 בבוקר
בחזרה לחיים - זה מצב הדברים הנוכחי בהרבה ארצות ואצל הרבה אנשים. לאט־לאט נפתחות גם החנויות האחרונות שעדיין היו סגורות. לאט־לאט מורידים את המסיכות, כן, אפילו מתכננים נופשים וחופשות. לאט־לאט מותר למסעדות להישאר פתוחות יותר זמן. לאט־לאט מותר לילדים לחזור וללכת לגנים ולבתי הספר. לאט־לאט, בחזרה למציאות הישנה־החדשה.
זה המצב גם אצלי. אבל מסיבות אחרות. כי אתמול היה יום מיוחד. גמרתי לעבור על סיבוב העריכה האחרון של הרומן החדש שלי, ואחרי זה בכיתי קצת. כמו שבדרך כלל עושים ברגעים כאלה. הספר שלי יראה אור בסתיו, השנה, בהוצאת "דֶה־טֶה־פָאוּ", הוצאת ספרים גדולה וידועה בגרמניה. זה הרומן השני שלי. וכמו שכמה יודעים כבר מזמן, עם הרומן השני זה הכי גרוע. כשמתחילים אותו כבר לא יודעים עוד איך בכלל הצלחת לכתוב אי־אז את הרומן הראשון, ואז מתמלאים פחד מפני מבקרי הספרות בעיתונות, כי הם הרי מתעלמים לגמרי מהרומן השני - או קורעים אותו לגזרים בלי שום רחמים.
אבל השנה וחצי האחרונות האלה של כתיבה בחוסר ודאות ומתוך חשש, וגם התחזית החדשה לעתיד, תחזית קודרת למדי - לאלה אין שום תפקיד בהרגשה שהיתה לי אתמול. כי אתמול היה מדובר רק בסיפור ובדמויות הפועלות בו, שבסופו של דבר ביליתי איתן 18 חודשים, ועכשיו הייתי צריכה להיפרד מהן. בַּיי ביי ניקֶה. ביי ביי נועם. ביי ביי טְראנְג, מעין, איזוֹלְט, רוזה, לאה ודורה. ביי ביי לאלימות ולהעברה בין־דורית של טראומה. ביי ביי לשברי ולמשברי החיים, אלה שחובה לקבל אותם ולשאת אותם ושאין להכחיש אותם. ביי ביי לתוכן של סיפור חיי שלי. כי כזאת היתה פעם וכך היא גם היום, כמובן, הכתיבה של רומן.
הכתיבה מילאה את חיי בכל יום ויום בשנה וחצי האחרונות. פספסתי את ימי ההולדת של החברים הכי טובים שלי, החמצתי ארוחות ערב, ארוחות צהריים ומסיבות. לא עשיתי באמת שום דבר, זאת אומרת, שום דבר חוץ מלעבוד. במשך שנה וחצי. סוף השבוע הקרוב יהיה סוף השבוע הראשון זה כל כך הרבה זמן, שאהיה בו חופשייה. שאהיה בו חופשייה, אבל ככל הנראה לא ארגיש חופשייה במיוחד, אלא דווקא טיפ-טיפה בודדה. עזובה לאחר שהסתלקו הדמויות שלי, עזובה לאחר סוף הסיפור שלי.
הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבשביל סופרת אין דבר יותר יפה מזה שאת בכלל לא חייבת להיות חלק מהעולם הריאלי, האמיתי. ככה לפחות זה אצלי. אני אוהבת לחיות בתוך הספרים שלי ובתוך הטקסטים שלי, אני אוהבת גם שיש לי תירוץ טוב לזה שאני לא חייבת להשתתף בחיי היום־יום. "מצטערת, אני לא יכולה ללכת איתכם היום לקונצרט. אני חייבת לכתוב!" - זה התירוץ הכי טוב בעולם. אין אפילו אדם אחד בעולם שהדברים האלה יגרמו לו לאכזבה. באמת אף אחד. כולם מגלים הבנה גדולה. גם אלה שבעצמם כותבים (אוי אלוהים, המסכנה כותבת רומן, איזה סיוט!), וגם אלה שלא כותבים (וואט דֶה פאק, רומן? אין לי מושג איך בכלל עושים דבר כזה).
נפרדתי בחיבה מהטקסט הערוך שלי, ואני משאירה אותו עכשיו לגורלו שלו. לְגורל שישלח אותו למסע ארוך. לגורל שיגלגל אותו אל הרבה ידיים שונות של קוראים. אל ידיים שיאהבו את הטקסט שלי וישנאו אותו וימצאו אותו מפגר ונוּ יאללה שיהיה ואיכשהו בסדר, אבל לא במיוחד טוב. הדמויות שלי, שאני אוהבת אותן תמיד כמו את הילדה שלי, עומדות עכשיו ברשות עצמן, ככל יכולתן. מרגע הפרידה החיים שלהן לא תלויים בי עוד, אבל החיים שלי דווקא כן תלויים בהן. ממש כמו אצל אמא אמיתית במציאות.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על שבוע הספר / גלית דהן קרליבך
השנה, לראשונה מאז 1926, בוטל שבוע הספר. והשבוע נזכרתי איך החל הרומן שלי עם שבוע הספר. כשהייתי בת 4, ההורים שלי לקחו את אחותי ואותי לשוק, כי הסתובבה שמועה שסוף־סוף הגיעו לעיר אבטיחים. כשירדנו לכיוון הים, הבחנתי - כך סופר לי - בתכונה גדולה מאוד, ובתוך רגע ניתקתי מהוריי ומצאתי מחסה תחת אחד השולחנות. כל כך מוגנת הרגשתי שם תחת השולחן, בידי ספר ראשון ואני חוצה מעברים לעולמות אחרים דרך האותיות השחורות, שלא שמעתי את הכרוז הנואש שקרא בשמי שוב ושוב. מאז לא אוכלים אצלנו אבטיח בלי ליידות בי הקנטה או שתיים ובלי לחזור על שמי בהדגשה יתרה.
גדלתי בבית שספרים לא עיטרו אותו - למעט אנציקלופדיית אביב, סידורי תפילה וכמה עותקים של התנ"ך. אי אפשר להאשים את המשפחה שלי. כסף לא היה, ולכן הספרייה בעיירה או בשכונה נעשתה למקום קדוש מאוד שאליו עולים לרגל ומְחַלים בו את פני הכוהן הגדול, הלוא הוא הספרנית. אם היתה זו רחומה וטובה, היתה מעלימה עין מסטיות תקן, למשל, שבעה ספרים ויותר בבת אחת. אם איתרע מזלנו ליפול לידי ספרנית חביבה פחות, הוקרבה אהבתנו לספרים כמנחה לאלוהי הספרים, וחזרנו הביתה מורעבים במצוות "ספר ליום בלבד".
הספרים סימנו אותנו, את הקוראים: ראש בתוך ספר, ואצבע להוטה המעבירה דפים תוך כדי התנגשות במיני עצמים במרחב הציבורי - עמודי חשמל, פחי זבל, רמזורים, תחנות אוטובוס, ספסלים ואנשים רגוזים. כקוראים היינו אהובים מאוד על הנהגים: מצידנו, שלעולם לא יניחו לנו לחצות את מעבר החציה ובלבד שנדע מה קרה לדיוויד קופרפילד הקטן או למר סמיילי החייכן.
בשנים הראשונות לילדותי שבוע הספר שימש אותנו לאוורור הנפש למראה הספרים החדשים שעטיפותיהם המבהיקות טרם הוכתמו בטביעות אצבעות, כך שלא היו לנו לא דחף ולא אפשרות לנחש מה אכל הקורא הקודם של העותק, כפי שקרה עם ספרים מהספרייה. לשבוע הספר הלכתי עם אחותי. היינו מביטות בחגיגה המשמחת, שואפות בעוצמה את ריח הספרים ומנסות לשמור על זכר הניחוח החי במשך שבועות. בזכותו עמדנו בכמה מכשולים ומעללים נוספים של הספרנית התורנית. מסורת שבוע הספר נמשכה גם בזמן האינתיפאדה השנייה והפיגועים הרבים. אז, בירושלים, היריד נדד למוזיאון ישראל תחת אבטחה כבדה.
ב־2010 הכרתי לראשונה את שבוע הספר מצידו השני של השולחן, לאחר פרסום הרומן הראשון שלי, "אחותי כלה והגן נעול". פרסמתי מאז עוד כמה ספרים, ואף שבשנים האחרונות שבוע הספר בירושלים נראה כמו מחסן שאירע בו אסון, ואף שחלק מהוצאות הספרים לא מכירות בירושלים ולא טורחות להציב ביריד דוכן, תמיד פקדתי את המקום. שנה אחר שנה. ותמיד פגשתי קוראים שהם גם חתיכת טיפוסים. ירושלים הרי משופעת בהם.
השנה הגעגועים מציפים אותי. אני מתגעגעת לאיש שממטיר שאלות - על העלילה, על הדמויות ועל תהליך הכתיבה - ואז משאיר את הספר פתוח, ונעלם. אני מתגעגעת לחברי הילדות שפוגשים אותי ונשבעים שתמיד ידעו שאהיה סופרת, גם כשהברזתי משיעורי ספרות. אני מתגעגעת לילד שמתחנן לאמו שתקנה לו ספר פנטזיה שכתבתי, והיא מבטיחה לו "מחר" ומתעקשת לקנות לו את "האסופית". אני מתגעגעת להסכמי הסודיות בין הסופרים ביריד - קבוצה שאינה מצטיינת בסולידריות - לכך שאני חותמת בשם סופרים אחרים, וגם למנהגי הקבוע, בכל שנה, להוסיף לחתימה על הספרים שלי את המשפט הלטיני: habent sua fata libelli.
"לספרים יש הגורלות שלהם". גם במשפט הזה נזכרתי השבוע, שבוע הספר הנעלם. אין לי ברירה אלא להאמין בו ולקוות שהקורונה לא מחתה את השבוע היחיד שאני חוגגת באדיקות מאז מלאו לי 4.
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
כאיילה שלוחה / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 9.6.2020
שלושה חודשים מפרוץ המגיפה כבר אפשר לגלות: בלי ידיעתי אירחתי בביתי חולה קורונה.
זה היה חודש מארס, והימים - מבלבלים. בישראל כולם היו בעוצר. לונדון עוד סאנה, אבל הפחד כבר חלחל. אכלנו במסעדות שהושיבו רק חצי מהתפוסה. התאמנו במכוני כושר תוך כדי שפשוף הידיים באלכוג׳ל עד זוב דם. שמרנו על מרחק לפי המלצות הממשלה. אבל לקראת סוף השבוע, לפני הטלת הסגר בלונדון, הסכמנו רביד ואני שעל דבר אחד לא נוותר: אירוח חברים לחמין של שבת.
לאירוע קדם סימן מבשר רעות. מורן סימסה שאריאלה, בתה בת ה־5, משתעלת, והן יישארו בבית. הימרנו מי משלושת האורחים האחרים יפילנו חלל. החשד העיקרי נפל על עודד, הנוטה למשש כל גבר בהישג יד, שאת ימי ראשית המגיפה כילה בשלל הכרזות שכולם בפרנויה. יומיים לפני כן הוא חגג בהופעה של הזמרת ג׳ורג׳יה בלב קהל אינדי מיוזע. החשוד השני היה יורם המפוזר, שעדיין נאלץ להגיע באוטובוס למשרד, בפקודת בוס אכזרי. לא עלה על דעתנו לחשוד בצבי יפה התואר ורב החן והסטייל, שבדיוק חזר מחופשת סקי אקסקלוסיבית באישגְל, ובשעה שזלל מול עינינו התמות מצלחות החמין המשותפות, התלונן בין ביס לנגיסה על אובדן ריח וטעם.
כעבור כמה ימים החל טפטוף העובדות. אובדן טעם וריח הוכרז תסמין נפוץ של הקורונה, וגרוע מזה: אישגל התגלה כאתר בהחלט לא אקסקלוסיבי, שממנו נפוצה המחלה באירופה, בין השאר בגלל ה״בּיר פונג״ - משחק אהוד על גולשי סקי, שבו הבליינים יורקים מהפה כדורי פינג פונג כדי לקלוע לתוך כוסות הבירה של חבריהם.
אחד־אחד עלו בזיכרוננו, מבעיתים, מעלליו המידבקים של צבי מאז שובו מכפר הסדום ועמורה הנוטף קורונה. עם רלף ודריה חלק בוטנים. על עודד זרק מגבת רטובה שקודם נחה על פניו - להקלת ה״סינוסיטיס״, כמובן, שחטף באלפּים. איתנו נפגש לקפה יחד עם בן זוגו הגרמני, שפלט בהיסח דעת שגם אותו נטש לאחרונה חוש הריח, ולצערו לא התענג אפילו על טעמה של קוּכֶן קטנה.
השבועות הבאים היו קשים, לא אכחיש. מאחורי גבו של צבי נערכו דיונים קדחתניים. היו שהצביעו על היסטוריה של התנהלות נהנתנית וחסרת אחריות. אחרים אמרו שלא היה יכול לדעת. לצבי, יש לומר, נשקפה הסכנה שייהפך לפרסונה נון גרטה בחבורה.
ועכשיו הרוחות שככו. החודשיים שחלפו הזכירו שוב את הצדדים היפים של צבי הנמרץ, וכעת, במידה רבה, כולנו מקנאים במעמדו החדש כגיבור על, שהוא מבליט כטווס. בימים אלה החבורה מתכננת בהיסוס את הנסיעה השנתית ליוון. אם לא יכה בעולם גל שני, נחוש כולנו בין מטעי זיתים בעקבות צבי הדוהר על טרקטורון אל הים, שערו מתבדר ברוח והנוגדנים שוצפים בגופו השזוף, המחוסן.
.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower