ובמארס החל המבול.
בבוקר 15 במארס, יום ראשון, התעוררנו למצב לא מוכר, למציאות זרה: סגר הוטל על ישראל. בתוך שעות וימים שונו פני הארץ. מקומות העבודה הצטמצמו לכוח האדם החיוני ביותר. החנויות הגיפו תריסים ונעלו בריחים. בתי הספר התרוקנו. המסעדות, הברים ובתי הקפה הפסיקו לפעול. בתי המשפט הושעו. גם שירותי הדואר הושבתו לכמה ימים. הסופרמרקטים עבדו אל תוך הלילות, אבל הקונים המבוהלים מילאו עגלה במצרכים יבשים - הפסטה ונייר הטואלט אזלו מהמדפים - ומיהרו לבתיהם. מה שלא היה הכרחי לשגרת החיים הבסיסית חדל מלהיות.
זו היתה התגלמותה הראשונה של מגיפת הקורונה. הגל הראשון. מפגש רב־עוצמה של חרדה וטראומה, שמביס כל הכחשה והדחקה. שמענו על הנגיף כבר חודשים, ואטמנו אוזניים. רק כשהתנגש במהירות שיא בשגרת חיינו, הפנינו אליו מבט. לא היתה לנו ברירה, וזה היה מאוחר מדי. הוא ריסק את מה שהכרנו, את הנינוחות המסמאת והמסממת של המובן מאליו. מגיפה, הבנו במהרה, היא זירה של אי־ודאות. יש הנהנים ממצב קבע של חוסר יציבות. אבל הם מעטים, ורובם אוחזים בעמדות כוח ושליטה מוחלטות. רוב בני האדם סובלים במצב שכזה.
למגיפה, הבנו עוד, יש מעגל חיים ייחודי, מרחב קיום ומחזור זמן משלה. בתוך שבועות העולם שינה פניו. לאחר ישראל, מדינות אירופה נכנסו לסגר ממושך וגם בארה"ב ננעלו הדירות על יושביהן. התחלואה גדלה בכל מקום - מלונדון עד טהרן, ממוסקבה עד לוס אנג'לס. כמו צבא רפאים מאגדות אימים, נעה המגיפה ללא מנוח, מעתיקה את מוקדה מאתר לאתר: המזרח הרחוק ריסן אותה, אבל איטליה נהפכה לאזור אסון. חדרי מיון ומחלקות פנימיות קרסו. מדי יום אלפים נדבקו ומאות מתו. ומייד שלחה זו זרועות לספרד, לניו יורק, לברזיל, לטקסס, להודו, למקסיקו ועוד. תיירת גלובלית נודדת, מתגלגלת גלים־גלים מסביב לעולם.
ב־15 במארס נפל עוד דבר. סדק נבקע בעניין החמקמק והמטריד של שמישות הזמן הפנוי. לפתע הוא לא היה נתון עוד לחסדי תרבות הצריכה, הרכישה והבילוי. גם התיירות ירדה מהפרק. השיתוק והאלם לנוכח התפשטותו האקספוננציאלית של הנגיף גרמו לעולם להתכנס לתוך עצמו. הגבולות - בין מדינה למדינה ובין אדם לאדם - נסגרו. האנשים ניצבו ועיתותיהם בידיהם. היה עליהם לנתב את הזמן לשבילים צדדיים, ובהם בסיסיים אבל מאתגרים. הורים בילו עם ילדים בבתים. קשישים שנותקו מהעולם החיצון שכללו מיומנויות של מגע דיגיטלי. מקהלות אקראיות נוסדו במרפסות. ורבים מאוד התחילו - לרע או לטוב, ישפוט כל אדם לעצמו -לשרוץ לצד הכיריים ולאמץ גינוני טבחים.
השעיית הפעילות בענפי הצרכנות והבידור פינתה מקום גם לספרות. בכל העולם חנויות הספרים הפיזיות נסגרו לתקופה ארוכה והמו"לים הושבתו מאונס. אבל הקריאה - אותה פעולה ראשונית, פשוטה וזולה של קבלה תרבותית, של סקרנות טבעית שמימושה אינו מצריך מתקנים והתקנים מלבד, לפעמים, משקפיים או עדשות מגע - זו נשארה.
ובצהרי 15 במארס שאלנו את עצמנו: אבל מה מקומה של הספרות במצב הלא מוכר? ומה אפשרויותיה של הכתיבה?
משמאל למעלה עם כיוון השעון: איתן נצ'ין, מירנה פונק, יונתן שגיב, גלית דהן קרליבך וראובן נמדר (צילומים: Mark Blower, גל חרמוני, Beowulf Sheehan)
באמצע מארס השיק מגזין הספרות המשפיע ביותר בארה"ב, "הפריז רוויו" הניו־יורקי, ניוזלטר חדש בשם "אמנות המרחק". המטרה היתה לתמוך בקוראים בזמן המגיפה שכבר הפילה חיתתה ברחבי אמריקה בכלל, ועל ניו יורק, העיר והמדינה כאחד, בפרט. "בזמנים קשים", כתבה אמילי נֶמֶנְס, עורכת כתב העת, "הספרות יכולה להיות הפוגה או מפת דרכים, סיפורת יכולה להציע דרך קדימה או אמצעי מילוט, ושירה יכולה להיות הצהרה סמכותית או רטייה".
ואכן, זה כבר 24 שבועות, בכל יום שני, "הפריז רוויו" שולה מארכיונו העצום מבחר טקסטים ספרותיים רלוונטיים ובהם אוצרות מרנינים, מוסיף במשורה לקט יצירות חדשות על החיים בימי קורונה, מסיר את חומת התשלום, ושולחם לכל דורש. בנימוס האלגנטי האופייני לתרבות האמריקנית הגבוהה, הניוזלטר גם מפנה זרקור לעוד ארגונים המסייעים לקהילת הספרות בארה"ב בתקופה המאתגרת הזאת.
"אמנות המרחק" נולד מצורך אקראי בהרהור על הריחוק החברתי במצב החירום. הוא נהפך למסגרת רעיונית חופשית המאירה, באמצעות ראיונות, סיפורים ושירים, ביטויי מרחק וקרבה שהודגשו בזמן הקורונה - פיזיים ונפשיים, נצחיים ורגעיים, בין העונות, בין המינים, בין מקור לתרגום, בין אנשים לכלבים, בין "התפוח הגדול" המתאושש לאזורים שעדיין לכודים באסון המכה באמריקה.
באותם ימים יזם עוד מוסד אמריקני קנוני סדרת תגובות משלו על פרוץ המגיפה. "הסוואני רוויו", רבעון הספרות הפעיל הוותיק בארה"ב, פצח ב"התכתבויות הקורונה". ב"מכתב מאת העורך" הציג אדם רוס את הרעיון. הוא פירט שתי חוויות מכוננות במציאות חייו עם הפנדמיה: "ניפוץ הכרונולוגיה" - השינוי המהיר שמתחולל בכל דבר מקשה לזכור מה קרה אמש; ו"הסמכות הקרובה" - בהיעדר מסר עקבי מרשויות השלטון, אנו שואלים את הקרובים אלינו מה הם עושים ואיך הם עושים זאת, כדי לאמוד את פעולותינו שלנו.
רוס ישב על הר במקום נידח. הוא פנה לכותבים הקבועים של כתב העת ולעוד מכרים, וביקש שיכתבו אליו מה הם רואים מנקודת תצפיתם, עם התפתחות המשבר. בכך ביקש "לתת לכם, קוראינו, משהו ליהנות ממנו, טרי ויומיומי", ובתקווה גם מחזק ומעודד, "כי האיגרות, הדיווחים או המכתבים האלה נועדו לגרום לכם להרגיש מבודדים פחות בבידוד. הם מעשים של חירות, אחווה וחסד". עד כה הופיעו בסדרה 48 מכתבים. כולם מזמן המגיפה - זמן אמת, אם תרצו. 48 סופרות וסופרים מאמריקה נענו לאתגר, ובהם מפורסמים, כוכבים עולים, ואלמונים.
בין קוטבי התגובה הספרותית על הפורענות, בין יצירות מפעם לכתיבה היום, רבים בחרו בהיסטוריה. העבר מציע נחמה, מעורר השראה ומרגיע על דרך ההשוואה. אפשר ללמוד הרבה מכּתבים המתעדים את הקיום האנושי בעיתות משבר היסטוריות. ה"לונדון רוויו אוף בוקס", למשל, פנה אל מרטין לותר, שלאחר התפרצות מגיפת הדֶבֶר בוויטנברג ב־1527 חיבר איגרת בשם "האם רשאים אנו לנוס ממגיפה קטלנית". לותר תמך בריחוק חברתי, הצביע על חשיבותן העליונה של הקהילה והדאגה לזולת, ותבע מהמנהיגות הדתית ומהנהגת המדינה אחריות מוסרית וציבורית. כאילו דילג חמש מאות שנה במכונת זמן וחי עימנו.
עם התפשטות המגיפה בעולם התממשה תופעה צפויה, ועדיין מעניינת. לצד עושר החומרים הספרותיים וההיסטוריים, הלכו ונערמו דיווחים עדכניים ישירים של אנשים מן השורה, שתיארו את השפעתה הדרמטית של הקורונה בחייהם הפרטיים. חיפוש אינטרנטי באנגלית מניב תוצאות לאינספור על "יומני קורונה", "יומני נגיף הקורונה", יומני בידוד" ו"יומני סגר". אנשים בכל העולם וכמעט בכל גיל תיעדו ברשימות אישיות את התנסויותיהם היומיומיות, המחשבות והלכי הרוח שלהם בפרוץ המשבר, במהלכו, ואם התמזל מזלם, גם בשוכו. הם עשו זאת בצילום, בהקלטה, בכתב יד או במחשב, בשיר וזמר, לרוב כעניין חד־פעמי, במסגרת יוזמות גלובליות או מתוך דחף רגעי מקומי.
יומיים לאחר גילוי מקרי המוות הראשונים מקורונה בניו יורק, ולפני נעילת מערכת החינוך הציבורי הענקית בעיר, רות פרנקלין, מבקרת ספרות ומחברת ספרי עיון, צייצה מברוקלין: "היום היה שקט, בערך, עד עכשיו. קחו רגע ותכתבו כמה מילים על מה שקורה. תקראו לזה יומן הקורונה שלכם, יומן המגיפה שלכם, לא משנה מה. זה חשוב. אחר כך אתם תרצו תיעוד". באפריל הגיש ה"ניו יורק טיימס" עצות מעשיות ותובנות עקרוניות מפי מומחים על הכדאיות שבכתיבת יומן קורונה, מארגון המחשבה עד התועלת לחינוך הדורות בעתיד.
ב־15 במארס, יום לפני הציוץ האמור, פרנקלין ווֹנג בן השש השלים מטלה ראשונה בתוכנית ללימוד מקוון שהחלה לפעול בבית הספר שלו בלוס אנג'לס. הוא צייר במחברת שתי דמויות, אחת גדולה ואחת קטנה, כמה טיפות גשם מקווקוות, ופרצוף עגול עצוב, צבוע בירוק ומוקף הילה אדומה. מתחת לציור הניח לליבו לרשום באותיות עבות: "I DiD not go anywhere because it rand all day so we Played indoors. also we did dat because The vires".
צילום: AFP
באותו יום, והרבה לפני שלמדנו על פרנקלין ווֹנג והאמור למעלה, תהינו: מה מקום הכתיבה במצב המוזר שהתעוררנו אליו? ומה אפשרויות הספרות? האם יש בה קול או צורה שיסייעו להבין, ואולי גם להגדיר, את המציאות המשתנה לנגד עינינו? למחרת, יום שני, 16 במארס, הוחלט בעיתון להרחיב את מדור הספרות. זה היה זמן לפעולה, לא לדיבורים.
מייד חשבנו על יומנים. היומן נראה לנו הצורה המתאימה לכתיבה על משבר בחיתוליו. הוא נראה לנו גם מתבקש לבמה העיתונאית, שמטבעה מתמקדת באקטואלי, במיידי וביומיומי. אבל לא רצינו טקסטים חד־פעמיים מאת שלל כותבים מתחלפים, מקצועיים או לא מקצועיים. רצינו רשומות יומן רציפות ומתפתחות, פרי מקלדתם של כותבים מיומנים קבועים. ולא יומנים כלשהם, אלא יומנים של אנשי ספרות - כראוי לעמודי ספרות.
ביקשנו שהיומנים ייכתבו ממגוון נקודות ראייה אישיות. ושאפנו שישקפו זוויות מבט גלובליות, כי כבר היה ברור שמדובר בפנדמיה, מגיפה רבתי, חובקת עולם, ולא צפויה. ורצינו כתיבה עירונית, כי כבר אז נראָה שערי מטרופולין, עם ריכוזי אוכלוסייה גדולים, מועדות מאוד לפגיעתה.
פנינו אפוא לכותבים מנוסים, בני כ־35 עד 55, שתי סופרות ושני סופרים, בעיקר ישראלים, שמרכז חייהם בערים גדולות בעולם: מירנה פונק הברלינאית, מהחשובות בסופרים ממוצא יהודי בגרמניה; גלית דהן קרליבך הירושלמית, שכתבה כמה רומנים, נובלות וספרי פנטזיה; יונתן שגיב הלונדוני, שבאמתחתו ספרי מתח שבליבם דמות של בלש אוחצ'ה המכונה "החופרת"; וראובן נמדר הניו־יורקי, זוכה פרס ספיר לספרות ב־2014. האחרון פרש לאחר שבעה שבועות, ובמקומו צירפנו בשמחה את הסופר והעיתונאי איתן נצ'ין, בוגר תוכנית הכתיבה של אוניברסיטת קולומביה, שחי זה כעשור בברוקלין.
ביקשנו מהחמישה לכתוב על שגרת חיים וכתיבה שהשתנתה, על סביבה גיאוגרפית קרובה ורחוקה, על חיי חברה ומשפחה, על נפשו של האדם הכותב הנעול בדל"ת אמותיו.
עוד כמה מילים על הגיונו הקונספטואלי של הפרויקט, למי שאולי יתהו:
יומנים, למה? משני טעמים. היומן מטבעו הוא דבר אישי. בליבו עומד "אני" מסוים. הוא אמצעי ומצע לרישום ולתיעוד מחשבותינו הכמוסות, רגשותינו האינטימיים ביותר, חרדות, דאגות ושמחות צרופות, בתגובה על אירועי היומיום סביבנו. יומן, סברנו, מאפשר הצצה להלך רוחו של הכותב. מבחינה זו הוא מעין סייסמוגרף נפשי המשמש לרישום תנודות פנימיות בזיקה לתמורות חיצוניות. נוסף על כך, הוא מסגרת רופפת, הזמנה פתוחה לכתיבה מגוונת, כר להתנסויות. כתיבת יומן רשאית להיות אקראית, שרירותית, וגם - רחמנא ליצלן - סתמית.
ואם כך, למה סופרות וסופרים? כי כותבים מיומנים אינם עסוקים רק בתוכן, אלא גם בסגנון ובצורה, בפואטיקה ובאסתטיקה. ביקשנו יומנים ספרותיים, כי הכתיבה הספרותית תובעת את הקול האישי הייחודי וחותרת אליו. סגנון כתיבה מובחן הוא חותם אישי. והיומן הוא כלי מובהק למבע האישי.
האמנו שכותבים מיומנים ייטיבו לגבש יומנים העשויים לתפקד כסמן אנושי, אולי גם מוסרי, בימים שבהם בלבול, חוסר אונים וחשש מהעתיד לבוא שולטים בתודעה הציבורית. יומנים ספרותיים שימשו בעבר עדות פסיכולוגית מהימנה על תהפוכות פוליטיות, תמורות חברתיות, מצוקות בריאותיות ופורענויות מלחמה: מהיומן שכתב דניאל דפו, מחבר "רובינזון קרוזו", במגיפה הגדולה של 1665 בלונדון, עד "יומן הכיבוש" של ז'אן ז'יונו, שבו תיעד הסופר הצרפתי את חייו בפרובנס בזמן הכיבוש הנאצי.
כשיצאנו לדרך, קבענו כמה מטרות, מיידיות או ארוכות טווח. קיווינו להעניק לקוראי המדור המוטרדים גילויי לב ודעת מעשירים על מציאות החיים החדשה. קיווינו לספק להם נתיבים למילוט רוחני ולהרהור על כתיבה וספרות בתחילת הסגר. וביקשנו לחקוק את רשמי התקופה. לזכור, בעתיד לא רחוק כל כך, את הדרמה של ההווה. ב"יומן אבל", שרולאן בארת החל לרשום יום לאחר מות אמו, הוא כתב: "לכתוב כדי לזכור? לא כדי שאני אזכור, אלא כדי להילחם בשברון הלב של השכחה כאשר היא מסתמנת כמוחלטת" (כתר, 2010, מצרפתית: חגית בת עדה). לשכחה ולהשכחה שמור בימינו מקום מרכזי. רבים מתגאים בשכחה. רצינו לזכור.
התפתחות פרויקט היומנים הדהדה את התעתוע והערפל האופייניים למגיפת הקורונה. באמצע מארס הערכנו שהיומנים יופיעו 5-3 פעמים. אלא שאז התהדק הסגר, ואז שוחרר; רוח הרפתקנות רומנטית קלה שהורגשה בתחילת מצב החירום נעלמה מפני חרדה כלכלית שאין לה קצה אופק; החמימות המשפחתית בראשית הבידוד התחלפה בכמיהה לטבע ובצער על היעדר מרחב פתוח; הסקרנות וההשראה שהפיחו רחובות העיר הריקה, הדיסטופית, התגלגלו באווירת נכאים ובמצוקה חברתית שהחריפה מיום ליום.
כל כמה שבועות ביצענו "הערכת מצב" עם הכותבים, וגילינו שהתהליך אמנם מאתגר, אבל מלהיב. היומנים השתנו והתפתחו. שפל ואימה, רגיעה ומתינות, שחוק ושעשוע - שימשו בערבוביה ב־96 טקסטים ב־24 שבועות. כל כותב התייחד בסגנון לשוני, בנימה, בכושר הבחנה ובמיקוד תמטי.
באמצע אפריל, יונתן שגיב מתאר במבטו האוהב והמשועשע את קהיליית האדם שנוסדה ברחוב מגוריו בלונדון: "החצרות הקדמיות שוקקות חיים. במעלה הרחוב, שלוש בחורות בביקיני שולפות קלפים על שרפרף. מולן, זוג אפור־שיער לוגם תה מתחת לשמשייה צהובה. במורד הרחוב, שני גברים חסונים משתזפים בלי חולצה לקולה החרוך של נינה סימון, ששרה מאחד החלונות שהבייבי שלה אוהב רק אותה". הוא חותם באירוניה עצמית חיננית: "מעולם לא שיערתי שיידרש סגר כדי להגשים את חלומותיי, אבל כרגע לא אכפת לי. מסוחרר ומיוזע בבגד ים בחצר הלוהטת, אני מטיל לראשונה את שוקיי החשופות על גדר האבן הצוננת ומרחף כמו בלאנש דובואה ב'חשמלית ושמה תשוקה'".
כעבור כמה שבועות מירנה פונק משוטטת ברחובות ברלין, בלב החרדה מהמגיפה, וסביבה אנשים רבים "מזדנבים משתרכים מאחור, שעטפו את עצמם יפה־יפה [...[ כובע, מסיכה, משקפיים, כפפות". בצלילות היא מדלגת על הדיסוננס שבין האימה להכלה: "המוות נמצא במקום אחר מזה שלי, לא איפה שאני. זה כשל מחשבה מקובל, שתכליתו לסייע לבני האדם לשרוד יותר בקלות את היומיום. אבל למעשה אין לזה שום קשר למציאות".
המעבר בין מקומות ומדינות העשירו את זוויות הראייה של הכותבים. איתרע מזלו של איתן נצ'ין, שבא לישראל לביקור בתחילת יולי, כשניו יורק החלה להיפתח וישראל ספגה גל שני. בצאתו מהבידוד הוא נועץ בתל אביב המשותקת מבט נוקב של הלך נודד, בן לעולם הגדול: "התרבות התל־אביבית העכשווית נראית כניסיון של העיר להחצין את עצמה לתייר. שמות החנויות מעוררים דמיונות ארץ־ישראליים, אבל כתובים באנגלית. [...] אני יושב על הבר, והברמן פונה אלי כאל מכר. המטרופולין הקוסמופוליטית נהפכת לכרך קטן בקצה מערב של המזרח. כל בר נעשה לשכונתי - בשכונה ששמה תל אביב".
העיר במגיפת הקורונה מנחמת, מפכחת, מצמצמת. והיא גם מחוז של בלהה נושנה המתעוררת לחיים. בעת שוטטות בשכונת קריית משה באוגוסט, גלית דהן קרליבך נזכרת בילדותה, והעבר וההווה מאיימים לסגור עליה: "ימי הקורונה לא שינו את פני השכונה. תעיתי לי ברחובות הקטנים, ופתאום התגנב אלי ריח של סיוט: הנה אני מאבדת את היציאה - ואשאר פה לנצח".
