יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

צילום: אי.פי.איי //

תוך כדי תנועה / איתן נצ'ין

כשקיבלתי מייל מעורך הספרות שהציע לי להשתתף בפרויקט הקורונה, היססתי. ראשית, כי מאז שעזבתי את ישראל, לפני יותר מעשור, כמעט לא כתבתי בעברית. חששתי שאולי נעשיתי כבד לשון וכבד עט, ושהעורכים יצטרכו לעבוד שעות נוספות כדי לחלץ מכתיבתי משהו נהיר לקריאה. שנית, הפרויקט כבר פעל כחודשיים. העורך שלח לי את הרשימות מהשבועות הקודמים. קראתי את יומני הסופרים האחרים. לא רק שחלוקת המרחב בכפולת העמודים כבר נקבעה, אלא שנראָה כי גם נרקמה שפה מסוימת. ניסיתי לדמיין איך אוכל להשתלב במערך הקיים. מה יְיַחד את הטור שלי חוץ משיוכו - ממיקומי - הגיאוגרפי?

אבל לא היה לי זמן רב להתלבט. נדרשתי להחליט מייד. ולאחר שעניתי בחיוב, התיישבתי במהירות להפיק משהו, משהו כלשהו. המשמעות, קיוויתי, תבוא בהמשך. חשבתי שבחלוף השבועות אוכל לכתוב יותר בנינוחות, להתעמק במיני סוגיות, לשחק בסוגות ספרותיות.

מציאות לחוד ומשאלות לחוד. האצבעות המקלידות - מהירות מהמחשבה, הכפתור "שְלח" קדם למוסר ההשכל. בהתחלה הייתי מתוסכל. לראשונה, יש לי במה בעברית, ובמקום לייחד את זמני לכתיבת רשימות מרהיבות, בכל שבוע אני חוצה מתנשף את קו הדדליין.

ובכל זאת, רשימה רדפה רשימה והתחיל להתהוות משהו שנראה כמכלול, והבנתי שמה שהחשבתי לחיסרון הוא מה שייחודי ליומן. מאז שעזבתי את ישראל, בכל מקום שעברתי אליו הגעתי למערך קיים, למסורת, לשפה. לא היה לי פנאי לחקור ולחשוב לפני שנדרשתי להגיב. בעניין זה, הכתיבה אינה שונה מלמצוא עבודה, לרכוש חברים, למלא טפסים לרשות המסים האמריקנית.

זו חוויית המהגר: לחשוב ולפעול תוך כדי תנועה. כך נעתי ביומן בין חוויות אישיות - לחלות בקורונה, לטוס לישראל בזמן המגיפה – להתרחשויות חברתיות, כמו להפגין בטיימס סקוור למען זכויות שחורים או בהפגנות נגד נתניהו בכיכר פריז.

ולכן, אולי במפתיע, אף שהטור מתפרסם בעמודי הספרות, לא ציטטתי מ"הדבר" של קאמי או מ"דקאמרון" של בוקאצ׳ו. הספרים שמעוררים בי השראה נראו לי כבדים ומקובעים על המדפים. חלק מכוחה של הספרות הוא לשקף אמיתות על החיים שלנו כשהיא מתמקדת ביוצא דופן. ראיתי שהמגיפה פועלת באופן דומה. היא מרחפת מעל העולם כצל מתמשך, ונוגעת בכל אדם בדרך אחרת - היא נעשתה לי לספרות. כל שבוע היא אילצה אותי לתגובה חדשה, תבעה התייחסות למושגים ולתופעות שכבר נראו מוחלטים. כל פעולת גומלין, אם בסוּפּר ואם בזום, חשפה את הקִרבה האנושית והריחוק החברתי. כל שבוע שעבר בצל הקורונה גם סיפק מרווח לחשוב על הזמן לאחר שיעבור מהעולם צל המגיפה.

התזוזה הבלתי פוסקת בין מקומות, שפות ואירועים יצרה צירופי מילים ומחשבות שלא היו מתקיימים לולא העובדה שאני חי וכותב בתוך שצף התנועה הזה, הבלתי נשלט.

איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".

תמיד קדימה / מירנה פונק

ברלין, יום שני, 24.8.2020, 7:49 בערב

אתמול מילאתי את הטופס הכאוטי לגמרי של משרד הבריאות הישראלי, בתקווה לקבל אישור כניסה לישראל בשביל הבת שלי, אֶטָה, ובשבילי. כבר בישרתי את החדשות לבן הדוד שלי, ס'. "אנחנו באות בראש השנה", כתבתי לו בווטסאפ, והוא ענה לי באימוג'י של לייק. כשקיבלתי את ההודעה שלו, מייד נזכרתי בכמה מהטורים שכתבתי באפריל, במאי ואפילו ביוני, שבהם טענתי, ולא סתם אלא ברצינות מוחלטת, שביולי אני אוכל לטוס לישראל למשך שלושה שבועות. אף אחד לא הורג את האופטימיזם שלי, גם המציאות לא, חשבתי ביני לביני, וגיחכתי לי קצת.

הפעם, לא זו בלבד שקניתי כרטיסי טיסה, אלא גם כבר שכרתי דירת איירביאנבי, כי למה לא, בעצם. אני הרי דבקה בציטוט מפורסם מדברים של סמואל בקט, שצוטט אלפי פעמים: "Ever tried. Ever failed. No matter. Try again. Fail again. Fail better".

למרות זאת, גם הפעם אני משוכנעת שב־16 בספטמבר שתינו נעלה על המטוס המרופט של חברת ריינאייר, ואז יבעטו בנו היישר אל חוף גורדון, אֵם כל החופים של היֶקים, אנחנו נעביר ברוגע את הזמן שלנו על כיסאות־נוח כחולים או כתומים, שבעה ימים על הכיסאות, ונזמין לנו כנפי עוף וגם יין שאבְּלי. בסדר, בסדר, אוקיי, כן, בערב ראש השנה אנחנו נרים את עצמנו מהכיסאות. אבל באמת רק בשביל זה.

כי בברלין בדיוק מתחיל הסתיו. היום היתה כאן סופת רעמים, והטמפרטורות צנחו בבת אחת ב־10 מעלות. כולם פה יודעים שעד אמצע ספטמבר לא רק שרבע מהעצים יעמדו עירומים בשלכת, אלא גם שבערב האנשים כבר ידליקו בשקט את החימום. אז בבקשה, אפשר לסלוח לי על האובססיה שלי לחופים. אם החורף בישראל היה נמשך תשעה חודשים כמו אצלנו בגרמניה, גם לכם, לכולכם, המוח היה נדפק מייאוש והייתם נטרפים על חופים.

אבל אני בכל זאת חייבת לומר שאני מצפה לסתיו. אם הכול יעבוד טוב, כמו - סליחה, אני מצטערת - שבאמת קורה בחיים שלי מאז שהתחילה הקורונה, אז אני אעבוד על שתי סדרות לטלוויזיה. אחת שאני בעצמי מפתחת ואחת בהזמנה. אני אוכל לשמוח קצת, בחדרי־חדרים, בציפייה לפרסום הרומן החדש שלי ב־19.2.21, ובמקביל אני גם לא אצליח לישון מרוב חרדה. אני אשמור על הכסף שלי ואחסוך כמה שאפשר, ואולי, בתקווה, כשהמשבר הכלכלי העולמי יגיע, והוא ללא ספק יבוא בעוד שנה בדיוק, אני אקנה בפעם הראשונה בחיי דירה משלי. לא במחירים ברלינאיים כל כך מטורפים כמו 12,000 אירו למטר רבוע, אלא בחצי מזה.

אני אחגוג את יום ההולדת החמישי של הבת שלי, איהנה מהחיים, אחשוב מחדש על הטורים האלה, רשימות היומן האלה, אשמח שהעזתי ושיצאתי להרפתקה הזאת, ואסתכל קדימה, כמו שתמיד עשיתי בחיים שלי, תמיד.

לפעמים אני אסתכל גם לאחור, כי רק מההיסטוריה אפשר ללמוד משהו על העתיד, ואני שוב ושוב אצטט כמה מהמשפטים שכתבתי בטקסט הראשון שלי ליומן הקורונה הזה, מ־19 במארס:

"באופן כללי, אני לא חובבת של רגשות עזים. עם ההתאהבות אני פורשת. זה טיפשי מדי בעיניי. כבר הרבה זמן אני קוראת לזה 'השקר הגדול שאנשים מסכימים עליו יחד לזמן קצר'. כל אחד מכיר את מה שבא אחר כך. ואנחנו יודעים גם שהנישואים שמחזיקים זמן ארוך במיוחד אינם טבועים בחותמה של רכבת הרים, אלא בזה של העקומה השטוחה, שאליה אנו שואפים עכשיו באופן קולקטיבי.

"בעיקרון, ראוי לחשוד בכל מה שמחולל בגוף סערת רגשות. סערות רגש אינן עצות טובות. ואם הן מכריעות פתאום אדם כלשהו, עליו לשאוף ולנשוף אוויר בדחיפות שלוש פעמים כדי להימנע מלסכן את בריאותו הנפשית".

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

פרידה / גלית דהן קרליבך

אני שונאת סופים. אני מתעבת פרידות. אחד המשפטים האהובים עלי בהגדה של פסח הוא "לשנה הבאה בירושלים". תמיד דמיינתי משפחה, אי־שם ברוסיה או במרוקו, שממאנת להיפרד ונצמדת למשפט הזה בתקווה לשאוב ממנו נחמה ולהתאחד מתישהו במקום הנכסף.

זהו פרק היומן האחרון בפרויקט הקורונה. כשהתחלתי לכתוב על חיי היומיום שלי בצל הטרפת, חשבתי שהקורונה תקדים אותנו, שהיא תיעלם לפני שנכתוב מילות פרידה. אבל הנה אני כותבת פה מילות פרידה, והקורונה עדיין מסתובבת ברחובות.

כתיבת היומן במשך כמעט חצי שנה אִפשרה לי לחשוב מחדש על כתיבה ועל כוחה. למי שמלאכתם אינה הכתיבה, המילה "יומן" עשויה ללבוש צורה של "יומני היקר". ואז מופיע פירוט מדוקדק של כל מה שהכותב אכל, קרא, עשה ופעל. מעולם לא ראיתי בכך כל צורך.

שולמית הראבן, מהסופרות האהובות עלי ביותר, כתבה במבוא לספרה האחרון, "ימים רבים, אוטוביוגרפיה" (בבל, 2003): "תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי". הראבן כתבה על הנטייה הסוציולוגית להשתרש בספרות, כאילו אם לא נדע מה מידת הנעליים של הסופרת או מה נהגה לאכול בצהריים עם חברתה הטובה, לא נוכל להבין את יצירתה.

והנה, בעיניי, גם כתיבה יומנית, בתחומים אישיים כל כך, מאפשרת להפגין יכולות המצאה וכוח דמיון. הרי כתיבה היא תמיד מניפולציה. כשחושבים על מקור המילה "מניפולציה" - manus, "יד" בלטינית, אפשר לחוש ממש כיצד יש יד שמכוונת את המילים ומניחה מוקשים דרמטיים כדי שיתפוצצו. גם כשמדובר בכתיבה יומנית יש לעמול קשה כדי לבחור על מה לספר, ועל מה לא. זה לא כמו שאמרה לי פעם מישהי בשבוע הספר: "זה פשוט יוצא וזורם".

גם הטקסט החשוף והאישי ביותר צריך לעבור מסע של התמרה, שינוי חומרי מן המציאותי אל הדף. העורכים ביקשו שאכתוב יומן, ואני לקחתי את הרגשות המסוימים שהרגשתי ופשוט שיחקתי בהם לפי מצב הרוח וענייני השעה. לעיתים שתלתי אירועים אמיתיים בתוך מסגרת בדיונית. בפעמים אחרות השתמשתי בחוויה כמסלול המראה לעלילה תזזיתית. והיו פעמים שבהן הכתיבה ניבאה אירועים. יכולתי לכתוב על מפגש שלא היה ולא נברא, וביום המחרת התרחש. כך או כך, התענגתי על הכתיבה ועל היכולת להסיח את הדעת מהמצב המורכב.

בתקופה המשוגעת הזאת, הכתיבה שימשה לי גם עוגן ותקעה למעני יתדות במהלך היום. הרי במצב הזה, ללא מסגרות, בתי ספר וגנים, מצב שבו קשה להבדיל בין ימי חול למועד, הימים התערבבו זה בזה, יממה תפחה לשבוע, ובלי הדדליין הקבוע של היומן - הייתי יכולה להעביר את הימים בלי לדעת את מניינם.

הצד התיעודי של היומן היה מחובר ישירות לדופק העולם. לראשונה זה זמן רב לא היתה קיימת תחושת "עם לבדד ישכון". הנה מצב קיצון: כל העולם כולו נמצא בבידוד. זכורות לי שיחות עם סופרים מרחבי תבל. עם פְּרִיָה, חברתי מדרבן שבדרום אפריקה, דיברתי על פסיכולוגיה ועל תחושת הקיום השברירית. את התחושה הדומה ביותר למה שחשתי בימים האלה מצאתי בזיכרונות ממלחמת המפרץ. שררה אז תחושה סוריאליסטית, כמעט אפוקליפטית, כשאנשים צעדו ברחוב ומסיכה אימתנית שחורה מתנדנדת לצידם בתיבת קרטון.

ובעיקר, כתיבת היומן אִפשרה לי למצוא מקומות נוספים בחצר המשחקים שלי ולהרחיב את ארגז הכלים שלי: לשלוח ידיים לעוד "סוגה", ולשכלל את ההתבוננות באירועים קטנים כגדולים. ובין האישי לכללי, ובין המציאותי לבדיוני, מובן שמצאתי זמן לשהות מחדש בחברת חברים ותיקים, ובהם מישל דה מונטן, דיקנס, שימבורסקה, מילוש והמינגוויי.

הרי בסופו של דבר, מהי הכתיבה - כל כתיבה - בלי כל הספרים הגדולים שמונחים על המדף, ומחכים בסבלנות אין קץ שנפנה אליהם מבט מן המסכים ונבלה יחד.

גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

יחד, יומן משפחה / יונתן שגיב

25.8.2020, הרצליה

אתמול בערב נעלתי את כל המשפחה מחוץ לבית. רביד ואני הלכנו לחפש טרגון ולימונים כבושים במרכז הרצליה. ההורים שלי ואחותי נסעו לאכול בבית קפה בנוף ים, שבו אמי אשר בדיאטה חיסלה שתי פרוסות של פרנץ' טוסט וקינחה בשקית אֶם אֶנד אֶמְז. כשהתאספנו שוב בחצר הבית בתשע וחצי בערב, גילינו שאיש מאיתנו לא לקח מפתחות, ושאני השארתי את הספייר בתוך הבית, כי בצהריים התעצלתי להחזיר אותו למחבוא שלו.

בין האשמות "למך שכזה!" מפי אבי, להגנות אמי ש"שום דבר לא קרה", ולאחותי שצלצלה לחברה כדי לצחוק על המצב, השכנים הביאו לבקשת אבי סולם של ארבעה מטרים, כדי שנוכל לפרוץ למרפסת הפתוחה בקומה השנייה. לאור הירח טיפסתי אל־על ברגליים רועדות, בעוד רביד ואחותי מחזיקים את הסולם, אמי מתרוצצת בידיים פרושות כדי "לנסות לתפוס אותו, אם ייפול", ואבי, שהזדעף כי איש לא הסכים שהוא יטפס, צועק לי מלמטה, "עם קצב כזה, במכבי אש כבר לא תהיה".

כשהשתחלתי למרפסת והלכתי לפתוח מבפנים את הדלת לבני משפחתי, שכבר היו שקועים בוויכוח נוסף - על רצונו של אבי לטפס על הסולם כדי להציץ בקן היונים שבין ענפי עץ הפג'ויה - לא חשבתי שזו הסצֶנה שבה ארצה לסיים את יומן הקורונה שלי. למעשה, פעמים רבות זו בדיוק היתה בשבילי החוויה של כתיבת רשימות היומן בחמשת החודשים האחרונים.

ההלם עם התפרצות המגיפה, הסגרים והבידודים שלאחר מכן, הניתוק מהארץ ומהמשפחה בפעם הראשונה בחיי, המשברים הפוליטיים והכלכליים אדירי־הממדים ששטפו ועדיין שוטפים אותנו - כל אלה לא אִפשרו לי להתמקד ולתכנן מראש: לא את הטקסטים ליומן, ולא פרויקטים אחרים של כתיבה שעליהם חשבתי לפני המגיפה, ומאז עדיין טמונים במגירה. אבל בזמן המגיפה, עצם הכתיבה של היומן השבועי יצרה בעבורי מרחב של התבוננות, חשיבה ועשייה, ועל כך כולי תודה. ידעתי שיום אחד בשבוע אשב ואנסה לשלות אירוע אחד שהטביע בי את חותמו, אנסה לזקק את משמעותו, לתת לו ביטוי טקסטואלי וכך אולי למצוא רגע של נחמה, מחשבה, עניין או צחוק בשבילי, ובתקווה גם לאחרים.

במילים אחרות: בתקופה הטרופה הזאת, מלאת המשברים - שהיתה, במילים מכובסות פחות, טעונה תכופות גם פחד, ייאוש, וחוסר תקווה אישי, חברתי ופוליטי - היומן הזכיר לי את חשיבות הכתיבה, ובאמצעותה את חשיבות העולם, החברות, המשפחה והאהבה.

ולכן, כשישבתי השבוע לכתוב את הפרק המסיים של היומן, פתאום הבנתי שבין כל המחשבות והרגשות שאפפו אותי לאחרונה, כך ארצה לסיים: עם בני משפחתי, עם אהובי היחיד והמיוחד, כולנו יחדיו, רבים, צוחקים, מתעצבנים ומפוחדים, מנסים למצוא יחד את המפתח שיאפשר לנו להיכנס בחזרה הביתה.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)