הפמיניזם של השכונה

לולו נועדה לגדולות. לא מבחינה ציבורית אמנם, אבל לאחר שזכתה במלגת לימודים בפריז, חייה היו אמורים להיות מלאי כל טוב אינטלקטואלי, והיא אמורה היתה לנסוע ולראות עולם, ולהרחיב את אופקיה עד כמה שרק תרצה. 

אלא שאז נפטרו הוריה משחפת, ובמחי יריקה אחת, גזרה עליה סבתה מוזלי נישואים לגבר אמיד המבוגר ממנה בשנים רבות. כאן מתחיל סיפורה של לולו, השלד הנושא עליו את קורותיה של משפחה אחת קטנה, בשכונה ירושלמית ענייה, מהבילה ומבעבעת, כמו תבשיל רותח של תרבויות, שפות ואמונות. ואף שהסיפור הולך ומסתעף, דמויות נכנסות ויוצאות וכל אחת מהן מביאה עימה קול משלה, רוחה של לולו מכתיבה את הטון: מרדני, חתרני, אינדיבידואליסטי ואפילו מעורר השראה.

"הרוחות של שיח' ג'ראח", ספר הביכורים של צביה אביטל בת ה־85, ראה אור כבר לפני שנתיים, ושלא בצדק לא זכה לתשומת לב. אביטל מספרת את קורותיה של לולו, בעליה, ילדיה ושכניה, בימים טעוני מצוקה ומתחים, בלשון ציורית, שמשובצים בה סלנג מקומי, פתגמים בערבית ותיאורים פיוטיים - אבל גם אם לרגע נדמה, זו אינה מעשייה עממית, ואין כאן לקחים שנועדו ללמד את הקוראים ליישר קו עם איזו מסורת. להפך. 

לולו, לאחר שהתגרשה ולכן גם הוכתמה והתרחקה לפלשתינה, נאלצת להינשא שוב לסאלם, אלמן ואב לתינוקת, שאין בינה ובינו כל חיבור, ולחיות במגבלות הצרות מאוד של החיים שמתווה עבורה סאלם. אלא שבתוך כלוב החיים הזה, היא מוצאת דרכים להרחיב את נשמתה, וגם אינה מפסיקה לחפש דרכים שיבטיחו עתיד טוב יותר לבניה, ובעיקר לבתה, הנושאת את השם הסמלי כל כך, שמחה. 

אני מהססת להעניק לספרה של אביטל את התואר "פמיניסטי" - אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא בונה דמויות נשיות חזקות, מודעות לעצמן, החותרות לעבר מימוש עצמי גם במקומות שבהם החתירה הזו נדמית אבודה מראש. לולו שלה אינה האם האידיאלית, והיא אינה חפה מטעויות ופגמים. היא מנסה, למשל, למסור את אחד מבניה לאימוץ במשפחה אשכנזית, מאחורי גבו של בעלה, כדי שיגדל במקום טוב יותר. לעומת זאת, מתעקשת לקחת את הילדים לבקר בכנסייה, כדי לפתוח את עולמם לאמנות, ל"אי בי סי", למשיח הנושא עליו את צער העולם שעימו היא מזדהה על כך, כמובן, על אף זעזועו של בעלה מכך. 

היא גם מתקשה לקבל לחיקה את בתו, שאינה בתה, וכשהיא משפיעה חום וחיבה על הסובבים שלה המיטה שלה הופכת להיות מיטה שאליה מסתופפים כל באי הבית, כולל פליטים ומגורשים שרחמיה נכמרים עליהם. שם, במיטה הזו, מבצע יצחק - "אמו מתה עליו ואביו לא ראה את בנו אלא מבעד לאדי אלכוהול" - תקיפה מינית שאינה לגמרי מודעת לנעשה אבל נותרת בה "צלקת שהגלידה ונתחפרה עמוק בגופה, ונשתריינה בשבועתה שלעולם, לעולם לא תספר לאחרים, ולא לעצמה, לא לעצמה".

אביטל אינה חוששת לתאר את התא המשפחתי כמקום כאוב, שאורבות בו סכנות ואשר ההישרדות בו תובעת לעיתים קרובות שקרים קטנים ורמאויות גדולות. אותה הישרדות תובעת לעיתים גם התמסרות לאמונות שהיום היו מכונות תפלות, לטקסי גירוש שדים, לחלומות בעתה על תולעים השוחות בגוף ומוצצות ממנו את הדם, ולסיפורים הזויים על אורחים מסתוריים. 

המחברת עושה זאת מבלי להגחיך את הדמויות ברומן ומבלי להעניק לאף אחת מהן תווית ברורה ושטחית של דמות טובה או רעה. לולו, שמחה, רחל, סאלם, דוד, בנימין ושאר בני המשפחה והשכנים, עוברים איש־איש במסלול מכאוביו וצרותיו, ומגייסים את מיטב המשאבים הנפשיים העומדים לרשותם - ולא תמיד עומדים לרשותם - כדי להמשיך הלאה, בצל מחלות, אסונות, דעות קדומות, אטימות ממסדית, מצוקה כלכלית ומלחמות - שיש באזורנו בשפע. 

המהלך המרשים שמצליחה אביטל ליצור בסיפור מבלי להכריז על כך, ובפרוזה עדינה מאוד, הוא תיאור ההתנתקות של בני המשפחה, ובוודאי של יתר יהודי השכונה, מן הערביות שבתוכה נולדו ואשר אפשרה להם קרבה בלתי אמצעית עם שכניהם. ככל שהם נטמעים יותר בחברה הישראלית, שאינה מקדמת בברכה את תרבות האם שלהם, כך מתחדדת האיבה בינם ובין מי שעד לפני רגע היו קרוביהם התרבותיים, עד שאין יותר לשני הצדדים ברירה אלא להימלט, איש־איש לצד המתרס שלו, משם הם צולפים זה על זה, עד היום. האפילוגים בספר (חמישה במספר!) מיותרים לטעמי. במקום עדכונים קצרים על קורות המשפחה, עדיף היה שאביטל תכתוב ספר המשך, שאין לי ספק שיש לו מקום.

שנתיים מיום צאתו לאור ולאחר שאזל מהדפוס, הועלה הספר לאתר עברית בפורמט דיגיטלי, מתוך רצון לתת במה קבועה לספרים שעוברים למדף האחורי או הופכים ללא זמינים לרכישה עם הזמן.

הרוחות של שייח ג'ראח / צביה אביטל

פרדס, 158 עמ', זמין בלעדית באתר "עברית"

https://www.e-vrit.co.il/Product/18344/%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%95%D7...

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו