שורד השבי טל שהם בעדות ראשונה מהשבי: "כיוונו אלי נשק - אבל סירבתי לכרוע ברך"

לאחר ששרד כמעט שנה וחצי עמוק מתחת לאדמה, עם בקושי מספיק אוויר לנשימה וללא אור, וחלק מרחב של -5.49 מטרים עם שלושה גברים אחרים, החטוף המשוחרר טל שוהם שיתף עם פוקס ניוז את סיפור השבי המזעזע שלו בידי חמאס.

שוהם נחטף בכוח מקיבוץ בארי. אשתו וילדיו, בני ארבע ושמונה, נחטפו גם הם באותו יום, אך הוא לא ידע זאת כאשר הושלך לתא המטען של מכונית והובל לעזה על ידי מחבלי חמאס. הוא אפילו לא ידע אם משפחתו בחיים. בתקווה להציל אותם, הוא נכנע למחבלים רגע לפני שהציתו את הבית בו הסתתרה משפחתו.

במשך שמונה וחצי חודשים הוא שהה במנהרה תת-קרקעית, וחמישה חודשים נוספים הועבר בין בתים שונים בתוך הרצועה, שם כבלו אותו, הרעיבו אותו ושללו ממנו נוחות אנושית בסיסית.

למרות הקשיים טל החליט שהוא נחוש שלא לאבד את האנושיות שלו, גם ברגעים בהם פחד שהוא עומד למות. "החלטתי שאני לא קורבן. גם אם זה ייגמר, אני אסיים את זה עם הראש מורם, אביט למוות בעיניים. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים יותר מהצד השני".

שלושה שבועות לאחר חזרתו הוא מספר על החטיפה למען שני החטופים איתם היה בשבי - אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל שמחוזקים מתחת לאדמה "אני לא יכול לישון בלילה כשאני יודע שהם עדיין שם".

טל, אשתו וילדיו הגיעו מצפון הארץ לקיבוץ בארי כדי לבלות את חג שמחת תורה עם הוריה של אשתו והיו בבית כשהחל מתקפת הטרור. הוא אמר שכולם נכנסו לממ"ד, וכאשר צלילי היריות התקרבו, הם ניסו להתבצר בפנים, אבל המחבלים פתחו בכוח את החלון. מהחשש שהמחבלים ישרפו את הבית, כמו שעשו לשאר הבתים ברחוב, הוא החליט לצאת החוצה. 

"יצאתי והרמתי את ידיי", הוא אמר. "אדם עם רצח בעיניו הוביל אותי אל הכביש ולרכב. ראיתי כ-40 מחבלים חמושים היטב. חלקם צילמו אותי בטלפונים שלהם. הייתי בהלם — היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו, גופות של אנשים שהכרתי שנרצחו על האדמה, והם צוחקים, ללא פחד".

34 ימים בבידוד

המחבלים זרקו אותו לתא המטען של מכונית ונסעו איתו לעבר הגבול, לתוך עזה. שם, התאסף המון. "בני נוער עם מקלות רצו לעברי, מנסים להכות אותי מכל הכיוונים", הוא מספר. בשלב מסוים המחבלים לוקחים אותו מהמכונית, מכוונים אליו רובה, מוכנים, כך האמין, להוציאו אותו להורג, וניסו לאלץ אותו לכרוע ברך. "אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט אם תהרגו אותי או לא', והרמתי את ידיי — אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי, אבל לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש".

לאחר מכן הוא הוצג ברחובות במה שהוא תיאר כ"מצעד ניצחון". "הם צעקו, 'חייל! חזיר! ציוני!' המון התאסף מסביב, נערים עם אלות עץ מנסים להכות אותי. אבל פשוט נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד. 'תפסתם אותי, אבל לא תראו אימה בעיניי'".

תחילה הוא נלקח לבית של משפחה, שם הוחזק, לבד ותמיד כבול, במשך 34 ימים. למרות שהורשה להתקלח מדי פעם, השבי היה קשה מאוד. האוכל שלו היה ספור בקפידה. "בשלושת הימים הראשונים, היה לי פיתה. ואז, הם הפסיקו לתת לי את זה", הוא אומר. "מלאי המזון הצטמצם. בימים מסוימים, הייתי מקבל שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".

אבל העינוי הגרוע ביותר היה לא לדעת אם משפחתו בחיים. "אני בן 40. מעולם בחיי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות — זה היה גרוע יותר אפילו מרעב קיצוני".

כדי לשרוד, הוא קיבל החלטה קורעת לב. "הייתי צריך להשלים עם ההנחה שמשפחתי מתה", אומר טל. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר — אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי — ונשאתי הספד לכל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. בכיתי אבל לא נתתי לחוטפים שלי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם — לקבור את משפחתי בראשי".

ביום ה-34 לשביו, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל הובאו לבית בו שהה. מחבלי חמאס עינו אותם מדי יום, היכו אותם, מנעו מהם מזון בזמן שאכלו מולם. לחטופים הותר לקבל רק כ-300 קלוריות ביום — משקלו של שוהם ירד מ-78 קילו ל-49 קילו כשהוא שוחרר. לדבר היה משהו שנאסר עליהם לעשות. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. לחשנו הכל".

מעבר באמבולנס למנהרה

ואז הגיע קרן אור של תקווה. ביום ה-50 לשביו, טל קיבל הוכחת חיים מאשתו — מכתב שסיפר לו שהיא והילדים נחטפו אך שוחררו. "קראתי את זה, ידיי רועדות", הוא אמר. "הדבר החשוב ביותר קרה — המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות עוד אב ובעל המגן עליהם. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שידעתי איך להילחם בה, זו למען ההישרדות".

עד יוני 2024, טל, גיא ואביתר הועברו באמבולנס שחמאס השתמש בו להעברת חטופים בדיסקרטיות, למנהרה תת-קרקעית, שם פגשו חטוף נוסף, עומר ונקרט. במנהרה היו ארבעה מזרנים על הרצפה וחור באדמה לשירותים. המקום הואר על ידי נורה אחת עמומה. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים עליי, להסתגל למחסור בחמצן", מספר טל.

הם קיבלו רק 300 מיליליטר מים ביום - קצת יותר מ-300 גרם. הם יכלו להשתמש בהם או לשתייה או לשטוף את הידיים. מבחינת אוכל, היה רק אורז. בשבי הם הוכו, נוטרו על ידי מצלמות ונשללו באופן אקראי ממזון ושינה. השומרים היו חופרים מנהרות עבור חמאס — חופרים כל יום, גם כאשר המלחמה השתוללה מעליהם. "חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות", אומר טל. "לא ליום אחד".

התנאים היו כל כך גרועים שגם הוא וגם אביתר פיתחו זיהומים חמורים. אבל חלפו חודשים לפני שרופא יבוא לראות אותם. "הרגל שלי הפכה לכחולה, צהובה וסגולה עם דימום פנימי", הוא מספר. "הם נתנו לכולנו מדללי דם, מחשש שנפתח קרישים בגלל חוסר תנועה ממושך. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה הייתה תת-תזונה וסיפקו לנו תוספי ויטמינים למשך שבעה ימים. היה להם טעם כמו אוכל לכלבים, אבל זה שיפר דרמטית את מצבנו".

אבל ההתעללות נמשכה גם לאחר מכן כששומר חדש הגיע, אלים עוד יותר מהקודמים. "הוא גרם לחלק מאיתנו לכרוע כמו כלבים והיכה אותנו", הוא אומר. "הוא היה נכנס צורח שאנחנו יהודים מלוכלכים, מכה אותנו, ואז 10 דקות אחר כך, הוא היה מחייך ומביא אוכל".

"לקח כמה ימים להבין שזה אמיתי"

ואז קרה מה שנראה לו כמו נס. טל ועומר נקראו כחלק מעסקת שחרור החטופים בפברואר. כשהוא הובל החוצה אחרי חודשים רבים מתחת לאדמה, עדיין עם כיסוי עיניים, הוא הרגיש לחות על פניו. "האם זה גשם?" הוא שאל. "לא," ענו חוטפיו, "'זה טל'. והבנתי הרגשתי את טל הבוקר על עורי".

היו עוד השפלות לפני שנמסר לצלב האדום והוחזר לישראל: תהלוכה על במה בלב רפיח, שם הוא נאלץ לחזור על תעמולת חמאס. אבל הוא אמר שלא היה אכפת לו - הוא חוזר הביתה. כשהגיע לישראל, הוא נלקח לבסיס רעים, שם אשתו, עדי, ושני ילדיהם, נווה ויהל, חיכו לו. "זה היה חלום שהתגשם, אך עדיין הרגיש כמו חלום", אומר טל. "לקח כמה ימים להבין לגמרי שזה היה אמיתי. היה קשה לקלוט. הרגשות הציפו אותי, כאילו אני מרחף מעל הכל".

והיו גם חדשות טרגיות לספוג. אחד-עשר מבני משפחתו של טל נחטפו או נרצחו ב-7 באוקטובר. אביה של עדי, אבשלום הרן, ושני דודים, לילך ואביתר קיפניס, נהרגו. חמותו, שושנה הרן, נלקחה, יחד עם שני קרובי משפחה אחרים — שרון אביגדורי ובתה, נועם אביגדורי — ששוחררו מאוחר יותר בעסקת החטופים הראשונה. שני קרובי משפחה אחרים שהגיעו מארצות הברית לחגוג יום הולדת, ג'ודית רענן בת ה-59, ובתה בת ה-17, נטלי, נחטפו גם הם מקיבוץ נחל עוז.

והיו גם הודעות שמחות. במהלך שביו, נולדו ארבעה תינוקות חדשים למשפחה. "בינינו, החטופים היהודים, הייתה טהרה", הוא אמר. "היה כבוד. המחבלים הכניסו פנימה כל זוועה שרצו, הטילו כל אכזריות וכאב שיכלו, כפו עלינו את חוסר האנושיות שלהם. אבל בתוך המרחב שלנו, שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות בינינו. וזה היה חיוני כדי לצאת משם בלי להישבר".