שורד השבי טל שהם בעדות ראשונה מהשבי: "להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות — זה היה גרוע יותר אפילו מרעב קיצוני"

לאחר ששרד כמעט שנה וחצי עמוק מתחת לאדמה, עם בקושי מספיק אוויר לנשימה וללא אור, וחלק מרחב של 18 רגל מרובע עם שלושה גברים אחרים, החטוף המשוחרר טל שוהם שיתף עם פוקס ניוז את סיפור השבי המזעזע שלו בידי חמאס.

שוהם נחטף בכוח מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר 2023. אשתו וילדיו, בני ארבע ושמונה, נחטפו גם הם באותו יום, אך הוא לא ידע זאת כאשר הושלך לתא המטען של מכונית והובל לעזה על ידי מחבלי חמאס. הוא אפילו לא ידע אם משפחתו בחיים; בתקווה להציל אותם, הוא נכנע למחבלים רגע לפני שהציתו את הבית בו הסתתרה משפחתו.

הוא בילה שמונה וחצי חודשים במנהרה תת-קרקעית וחמישה חודשים נוספים בשבי בחמישה בתים שונים עמוק בתוך עזה, שם מחזיקיו כבלו אותו, הרעיבו אותו ושללו ממנו נוחות אנושית בסיסית.

אבל הוא נתן לעצמו משימה: הוא היה נחוש שלא לאבד את האנושיות שלו. גם ברגעים בהם פחד שהוא עומד בפני מוות, הוא ניסה להישאר ממוקד. "אני לא קורבן. גם אם זה ייגמר, אני אסיים את זה עם הראש מורם, מביט למוות בעיניים. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים יותר מהצד השני," אמר.

עברו שלושה שבועות מאז שחזר הביתה, והוא מוכן לדבר. קיבוץ בארי נמצא רק תשעה קילומטרים — כחמישה וחצי מייל — מעזה, אבל המרחק הקצר הזה הוא כמעט אוקיינוס בין מה שהוא מתאר כשני עולמות. "חצי שעה נסיעה, שני עולמות נפרדים," הוא אמר. "הראשון — סוריאליסטי באופן בלתי נתפס, אכזרי מעבר להיגיון. ורק 30 דקות משם [בצד הזה של הגבול], עולם של שפיות, היגיון, כבוד וחמלה."

הוא זוכר כל פרט מ-505 ימי השבי שלו. טל רוצה לספר את סיפורו למען שני החטופים שנותרו מאחור, רעבים, מנוצלים ובסיכון מתמיד למוות. "בדיוק כמו שמישהו יוצא מרחם בחיים, יצאתי מהמנהרה בה הוחזקתי ונולדתי מחדש," הוא אומר. אבל האנשים שהוא מכנה "האחים" שלו, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל, עדיין מוחזקים מתחת לאדמה. "אני לא יכול לישון בלילה כשאני יודע שהם עדיין שם," הוא אומר.

טל ואשתו וילדיו הגיעו מצפון ישראל לקיבוץ בארי כדי לבלות את חג שמחת תורה עם הוריה של אשתו והיו בבית כשהחל מתקפת הטרור. הוא אמר שכולם נכנסו לממ"ד, וכאשר צלילי היריות התקרבו, הם ניסו להתבצר בפנים. אבל המחבלים פתחו בכוח את החלון, וטל פחד שהם עלולים לזרוק פנימה רימון אם המשפחה לא תיכנע. באותו רחוב, המחבלים הציתו כל בית אחר, ושרפו את האנשים בפנים בעודם בחיים.

"יצאתי והרמתי את ידיי," הוא אמר. "אדם עם רצח בעיניו הוביל אותי אל הכביש ולרכב. ראיתי כ-40 מחבלים חמושים היטב. חלקם צילמו אותי בטלפונים שלהם. הייתי בהלם — היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו, גופות של אנשים שהכרתי שנרצחו על האדמה, והם צוחקים, ללא פחד."

המחבלים זרקו אותו לתא המטען של מכונית ונסעו איתו לעבר הגבול, לתוך עזה. שם, התאסף המון. "בני נוער עם מקלות רצו לעברי, מנסים להכות אותי מכל הכיוונים," הוא אומר. לוקחים אותו מהמכונית, חוטפיו כיוונו אליו רובה, מוכנים, כך האמין, להוציא אותו להורג, וניסו לאלץ אותו לכרוע ברך. "אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט אם תהרגו אותי או לא,' והרמתי את ידיי — אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי, אבל לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש.'"

לאחר מכן הוא הוצג ברחובות במה שהוא תיאר כ"מצעד ניצחון". "הם צעקו, 'חייל! חזיר! ציוני!' המון התאסף מסביב, נערים עם אלות עץ מנסים להכות אותי. אבל פשוט נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד. 'תפסתם אותי, אבל לא תראו אימה בעיניי.'"

תחילה הוא נלקח לביתה של משפחה, שם הוחזק, לבד ותמיד כבול, במשך 34 ימים. למרות שהורשה להתקלח מדי פעם, השבי היה קשה מאוד.

האוכל שלו היה מנוי בקפידה. "בשלושת הימים הראשונים, היה לי פיתה. ואז, הם הפסיקו לתת לי את זה," הוא אומר. "מלאי המזון הצטמצם. בימים מסוימים, הייתי מקבל שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר."

אבל העינוי הגרוע ביותר היה לא לדעת אם משפחתו בחיים. "אני בן 40. מעולם בחיי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות — זה היה גרוע יותר אפילו מרעב קיצוני."

כדי לשרוד, הוא קיבל החלטה קורעת לב. "הייתי חייב לקבל שמשפחתי מתה," אומר טל. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר — אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי — ונשאתי הספד לכל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. בכיתי אבל לא נתתי לחוטפים שלי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם — לקבור את משפחתי בראשי."

ביום ה-34 לשביו, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל הובאו לבית. מחבלי חמאס עינו אותם מדי יום, היכו אותם, מנעו מהם מזון בזמן שאכלו מולם. לחטופים הותר לקבל רק כ-300 קלוריות ביום — משקלו של שוהם ירד מ-174 פאונד ל-110 פאונד כשהוא שוחרר — ודיבור היה אסור. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. לחשנו הכל," הוא אמר.

ואז הגיע קרן אור של תקווה. ביום ה-50 לשביו, טל קיבל הוכחת חיים מאשתו — מכתב שסיפר לו שהיא והילדים הוחזקו כבני ערובה אך שוחררו. "קראתי את זה, ידיי רועדות," הוא אמר. "הדבר החשוב ביותר קרה — משפחתי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות עוד אב ובעל המגן עליהם. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שידעתי איך להילחם בה, זו למען ההישרדות."

עד יוני 2024, טל, גיא ואביתר הועברו באמבולנס שחמאס השתמש בו להעברת חטופים בדיסקרטיות, למנהרה תת-קרקעית, שם כבר היה חטוף נוסף, עומר ונקרט. היו ארבעה מזרנים על הרצפה וחור באדמה לשירותים. המקום הואר על ידי נורה אחת עמומה. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים עליי, להסתגל למחסור בחמצן," אומר טל.

הם קיבלו רק 300 מיליליטר של מים ביום — קצת יותר מ-10 אונקיות. הם יכלו להשתמש בהם או לשתייה או לשטוף את הידיים. אורז היה כל מה שהיה להם לאכול. חודשים חלפו. הם הוכו, נוטרו על ידי מצלמות, נשללו באופן אקראי ממזון ושינה. השומרים היו חופרי מנהרות של חמאס — חופרים כל יום, גם כאשר המלחמה השתוללה מעליהם. "חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות," אומר טל. "לא ליום אחד."

התנאים היו כל כך גרועים שגם הוא וגם אביתר פיתחו זיהומים חמורים. אבל חלפו חודשים לפני שרופא יבוא לראות אותם. "הרגל שלי הפכה לכחולה, צהובה וסגולה עם דימום פנימי," הוא נזכר. "הם נתנו לכולנו מדללי דם, מחשש שנפתח קרישים בגלל חוסר תנועה ממושך. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה הייתה תת-תזונה וסיפקו לנו תוספי ויטמינים למשך שבעה ימים. זה טעם כמו אוכל לכלבים, אבל זה שיפר דרמטית את מצבנו."

אבל ההתעללות נמשכה. שומר חדש הגיע, אלים עוד יותר מהקודמים. "הוא גרם לחלק מאיתנו לכרוע כמו כלבים והיכה אותנו," הוא אומר. "הוא היה נכנס צורח שאנחנו יהודים מלוכלכים, מכה אותנו