נשים יפהפיות, אבירים בשריון נוצץ, נוכלים מרושעים, נופים אקזוטיים ושלד אחד מסתורי - "לרוץ עם סוסי הפרא", ספרה החדש של מיכל שלו (זמורה ביתן), מתרחש לכאורה הרחק־הרחק מישראל בת ימינו. מה לרומן הנע בין ארמונות המלך אדוארד הראשון באנגליה, דרך עכו הצלבנית ועד הדרכים העקלקלות במונגוליה הפראית לפוליטיקת הזהויות, ההטרדות המיניות, גזירות השלטון ושאר סוגיות המכבידות על גבו השחוח של הישראלי מודל 2016?
"רוב הספרים שלי הם שילוב בין עלילה עכשווית ועלילה היסטורית. הפעם מיסגרתי את העלילה ההיסטורית במסגרת דקה במיוחד, ולא במקרה", מספרת שלו על ספל לאטה בבית קפה שקט במרכז תל אביב. "הטכנולוגיה אמנם הצעידה את העולם קדימה, אבל טבע האדם נותר כפי שהיה תמיד: דווקא כשנראה לך ששום דבר לא יכול לפגוע בך, פתאום נתקלים באכזריות בלתי נתפסת, ומנגד, בתוך התופת הכי גדולה נתקלים לפעמים בטוב לב שאין כמוהו. כשאת מדברת על טבע האדם, על הרדיפה אחרי הכוח והכסף, על היצר להילחם, מתוך הפרספקטיבה של ימי הביניים, את יכולה להגיד את הדברים הנוקבים ביותר".
במרכז העלילה ניצב היילן, אביר צעיר בעל עבר מסתורי, המצטרף למסע הצלב של מי שיהיה לימים המלך אדוארד הראשון. במקביל, בצד השני של העולם, נולד למשפחה ענייה מרודה מי שיגדל להיות ג'ינגיס חאן, שליט מונגוליה, ויכבוש את העולם. קפיצה קטנה למאה ה־21, שם, ביקב קטן, תגלית מסתורית שולחת יינן צעיר שזה עתה פוטר מעבודתו למונגוליה, אך במהרה יתברר לו שלא רק הוא מחפש אחר פתרון התעלומה. המשולש הזה ייצר תהפוכות ופיתולים עלילתיים, מסכות וגילויים ויותר מקורטוב של רומנטיקה, בסגנונה הרהוט של שלו, מכלול שהפך לסימן ההיכר שלה ואת ספריה לרבי־מכר בזה אחר זה.
ההשערה הראשונית שעולה למקרא חלקו הראשון של הרומן, היא ששלו היא צופה אדוקה של "משחקי הכס" והחליטה לנתב את סוגת הספרות הרומנטית ההיסטורית, שמאפיינת את ספריה המוכרים ביותר, לעבר יבשת ווסטרוז. שלו ממהרת להודות שמעולם לא צפתה בסידרה האפית, אבל באותה נשימה מספרת על חיבתה לסרטים כגון "שר הטבעות" ו"גלדיאטור" מצד אחד, משיכה לאגדות והרפתקאות מסוג "הנסיכה הקסומה" מצד אחר, נטייתה לשקוע בספרות היסטורית כחלק מהתחקיר האינטנסיבי לקראת הכתיבה ואפילו טיול רכיבה על סוסים - תחביב שלה זה שנים - במונגוליה. הרכיבו את החיבור הזה על שלו בגרסתה כחיילת, המספרת שתחביבה המרכזי היה לבלוס ספרי רומן רומנטי בליווי דיאט קולה ו"אגוזי" בשעות הפנאי, והרי לכם מפרט דנ"א ספרותי.
"רוב האנשים כלל לא יודעים שהמונגולים שלטו בארץ ישראל, ובאמת יש בזה משהו משונה ובלתי נתפס", מוסיפה שלו. "היות שכתבו כבר על הכל והשאלה היא לא מה אלא איך, אני תמיד מחפשת לכתוב בדרך שפחות הלכו בה, והמפגש בין המונגולים, הצלבנים והממלוכים הצית את דמיוני. החלטתי ללכת על זה, ומי שיתחבר, מה טוב. בין השורות אפשר להבין מה אני חושבת על אלוהים ועל גברים ונשים, ומה לא".
"לקהל ולי אינטרס משותף"
אבל שלו מבהירה מייד שאין לה עניין להותיר את הדעות שלה בין השורות; בוודאי כשמדובר במעמד הנשים, סוגיה שנדונה ברומן במרומז ובמפורש. מחוץ לרומן, יחסה של שלו לנושא אמביוולנטי. "זכיתי לגדול בבית פמיניסטי ומעצים, ולהשתייך לפלח צר, חילוני, נאור ומערבי", היא מבקשת להבהיר, "אבל היחס לנשים, שהממסד מעודד או לפחות מאפשר, שקול בעיניי ליחס האנטישמים כלפי היהודים. כשהצבא מאפשר לחייל לצאת מאולם רק כי אישה שרה, או כשבריאליטי שירה במרכז הפריים טיים מקובל על כולם שמתמודד יוצא כשאישה עולה על הבמה (הכוונה לריאליטי "דה וויס"; נ"ה), שלא יתפלאו אחר כך שנשים מבוזות, מוטרדות ואפילו נאנסות. אם היו יוצאים כשאתיופי עולה על הבמה, לא היה הבדל מבחינתי. אז למה מתעסקים במשה איבגי ושכמותו במקום לדבר על כך שהיחס לנשים כפחותות מגיע מלמעלה? וזה קורה בכל מקום - בחינוך, בצבא, בשוק העבודה, בתקשורת. החברה שלנו פטריארכלית כל כך הרבה שנים, שהתרגלנו למצב הזה".
אם הזכרת את איבגי, רבות רואות את העידן הנוכחי כמהפכה, כשנשים משמיעות את קולן ומתלוננות.
"המצב הנוכחי מזכיר לי את המהפכה הצרפתית: נכונה וצודקת, אבל במסגרתה נערפו מאות אלפי ראשים של חפים מפשע".
את אומרת שהרבה גברים משלמים מחיר על לא עוול בכפם.
"בוודאי. הרי כל תופעת השיימינג ברשתות החברתיות בסוף תפגע בנו, הנשים, כבומרנג. כי אם אנחנו כל כך חלשות ולא מסוגלות להתמודד בצינורות המקובלים של הגשת תלונה בשמנו, עם הריקושטים שנקבל, עם לשון הרע וההשמצות, וגם אחרי 20 שנה לא מצליחות להשתחרר מכל מי שפגע בנו, אז אולי הגברים צודקים? אולי צריך להגן עלינו - להלביש אותנו, שלא נלך חשופות, להגביל את שתיית האלכוהול, כי הרי אישה ששתתה לא יודעת מה היא עושה... באצטלה של רצון להשתחרר מהטראומה אנחנו מוסרות הלאה את הבינה שלנו, וזה רעיון מסוכן מאוד חברתית. עכשיו, ברור לי שאת יכולה להציג אותי כאילו אני מקלה ראש בתופעה".
אני לא מסכימה עם כל הטענות שאת מעלה, אבל בהחלט מדובר במציאות מורכבת.
"אני בן אדם מתון. ברור שאני בעד לפתוח את הפה, אבל בצורה הוגנת. אני לא אוהבת את הערמומיות והמכות מתחת לחגורה. אני אוהבת ישר. אני בסך הכל אומרת שצריך לבחון כל מקרה לגופו. לינץ' בכיכר העיר הוא אחד הדברים בהיסטוריה שהכי מפחידים אותי, אנשים שוכחים שזה הולך לשני הכיוונים".
תהפוכות ופיתולים עלילתיים. כריכת הספר (זמורה ביתן)
שלו בעצמה נאלצה להתמודד לא מזמן עם ריקושטים לא נעימים במיוחד: בספרה האחרון, "ימים בסערה", הופיעה סצנה המרמזת על פעילות בסגנון "תג מחיר". עם צאת הספר, מייד התמלא קיר הפייסבוק האישי של שלו, לצד פורומים שונים, בהודעות נאצה אלימות, מן הסוג שמלבלב לאחרונה בשלל פלטפורמות באין מפריע. שלו מסרבת להתרגש. "הם השמיצו את הספר, כי היה להם קשה לקבל את זה", היא מפטירה, "בספר הנוכחי תראי שזה יקרה פחות, כי הוא לא עכשווי".
עוד דוגמה למי שלא הולכת ישר ומסבה לשלו אי־נחת מוגברת היא שרת התרבות, מירי רגב. "אני לא מכירה אותה. היא אישה אינטליגנטית ובנסיבות מסוימות אני מאמינה שיכולתי לחבב אותה מאוד. ואז היא שולפת פתאום הכרזה שתבטל את חוק הספרים".
בטענה שזה מוצר תרבותי שצריך להנגיש לקהל הרחב.
"לקהל ולי יש אינטרס משותף: אני רוצה שיקנו ספרים שלי, והקהל רוצה שאחיה חיי כבוד, כי אחרת אין איזון. לדעתי, היא לא באמת הבינה את המצב שקדם לחוק הספרים בין סטימצקי וצומת ספרים ומבצעי '4 ב־100' שדירדרו את השוק. אבל מעבר לכך אני שואלת, באיזו זכות את מנגישה אותי לקהל? תנגישי את עצמך! את עבדת קשה 20 שנה, הגעת למעמד ואת מרוויחה 42 אלף שקלים לחודש. לפנסיה דאגת. הילדים שלך מסודרים. את חיה חיי כבוד. באיזו זכות את לוקחת את הכבוד הזה ממני? גם אני עבדתי 20 שנה קשה מאוד; כמו נמלה עמלנית וללא עזרה מספר לספר צברתי קהל. אני מרוויחה שביעית ממך ועכשיו, בלי בסיס, את רוצה לפגוע בי?"
מבצעי "4 ב־100" פגעו בך?
"מאוד. ממשכורת טובה, ואני מדברת איתך על 80-60 אלף עותקים לספר - לא כל הסופרים מוכרים ככה - מסביבות ה־11 אלף לחודש שאיפשרו לי לחיות בכבוד ולפרנס את שני ילדיי, ירדתי ל־6,000-4,000 לחודש. ודאי שמחיר הספרים לא יכול לעמוד על 90-80 שקלים, אני אומרת את זה גם כחלק מקהל הקונים בעצמי. אבל כפי שאני מכבדת אחרים, אני מבקשת שיכבדו גם אותי".
צילום: יהושע יוסף
"אני מוצאת את הטוב"
ההצלחה המסחרית, הבלונד, הסיקורים התקשורתיים של חייה בבית מעוצב פלוס בריכה ברמת אביב, נוסף על התעוזה, אי אז באמצע הניינטיז, לכתוב ספרות רומנטית שנחתמת בהפי אנד, כל אלה הצמידו לשלו, ילידת 1962, למן פריצתה עם רב־המכר "מלאכי עליון" וביתר שאת עם "שבועת רחל", תדמית של רומן רומנטי מהלך, כשל מי שחיה חיים טבולים בדבש ומנותקים מהמציאות. אפילו המחלה הנדירה שבה לקה בעלה, החלמתו ממנה, גירושיהם וההיכרות עם בן זוגה הנוכחי זה ארבע שנים - לכל אלו עקבות בספריה - בעיקר תרמו לתחזוק אותה פסאדה. בפועל, שלו מתבררת כאישה גלויה וכנה, נטולת הצטעצעויות למיניהן, אדם ששואף תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. "אם הייתי כותבת ל־2,000 איש, אבל משהו אנין מאוד, הייתי שמחה בזה; הייתי חושבת שאולי לא קונים אותי, אבל יש גרעין קשה שמעריך את היצירה שלי", היא אומרת. "מה לעשות, הכישרון שלי הוא לכתוב למכנה משותף רחב יותר, אז אני שמחה במה שיש לי".
עם זאת, אין ספק לגבי הפער בין האהדה שלה זוכה שלו מצד הקהל הרחב, ואפשר להיווכח בו בשיטוט שטחי בעמוד הפייסבוק שלה, במועדוני קוראים ברשת וכמובן מנתוני המכירות ("שבועת רחל", למשל, מכר כ־100 אלף עותקים, מספר כמעט דמיוני במונחים מקומיים), לבין היחס מצד הממסד הספרותי כלפיה, יחס הנע בין התעלמות לביטול ואף לבוז. שלו אינה אדישה לפער הזה. "אני לא מתלוננת, אני מקבלת את החיים באהבה ובשמחה", היא מצהירה. "אבל אם הייתי רוצה להרגיש מקופחת, הייתי יכולה. לא מזמינים אותי לשום מקום. אני לא חלק מהברנז'ה. בחיים לא אקבל פרס. בכל פעם שניסיתי להציע את הספרים שלי למוסדות שונים, למשל המכון לתרגום ספרות, דחו אותי. סופרים, גם כאלה שמתלוננים על קיפוח בעצמם, הסתכלו עלי מגבוה וזילזלו בספרות שלי; הם כותבים נגיב מחפוז, אני כותבת פח".
זה מפריע לך.
"יש לי ביטחון עצמי גבוה וזה לא מעניין אותי. טבעה של חברה לדרג, ובכל קהילה יש תופעות של זלזול והתנשאות על מי שנחשב חלש בצורה מסוימת. במקרה שלי גודל הכבוד שאני מקבלת הוא כגודל מספר העותקים שאמכור, האנשים שמגיעים למפגשים איתי או כותבים לי, ואני שמחה בחלקי. אני מוצאת את הטוב. אישית, אני לא מבינה למה צריך לבחור בין אופרה, לתזמורת האנדלוסית עם זהבה בן למוסיקה קצבית בחתונה - יש מקום לכולם".
.jpg)
"יש מקום לכולם". רם אורן // צילום: זיו קורן
לא נביאה
כשפרצת לתודעה הציבורית, פחות או יותר באותו זמן שבו פירסם רם אורן את "פיתוי", כינו אתכם "איום על הספרות". היום הוצאות כמו א(ה)בות, שמתמחה בספרי רומנטיקה ממגוון ז'אנרים, צוברת מעגל קוראות רחב ונאמן; הוצאות "בבל" ו"רימונים" הכריזו על סידרת ספרים של ספרות נשית רומנטית, ועושה רושם שזהו שוק שהולך ומתרחב. את מרגישה שהיה לך חלק בכך?
"אני לא מסתכלת על זה ככה", עונה שלו, ולא ברור אם לדידה מדובר במחמאה או בעלבון. "בעולם הגדול ספרות רומנטית כל כך פופולרית. באמזון ספר רומנטי נמכר בכל שתי שניות. יש מקום לכולם. באופן אישי, אני לא מקבלת את זה ששמים אותי בתבנית כזו או אחרת. אני יכולה לקרוא את הרומן הכי סכריני בבוקר ובערב ללכת לאופרה, אז שלא יבלבלו לי את המוח".
זה מהלך מרתק מאוד ובכלל לא שלילי או מרדד, את יודעת.
"אני אגלה לך סוד: אף אחד לא עושה את הדברים מתוך כוונה לחולל מהלך כזה או אחר. אתה עושה אותם כי אתה עושה אותם ורק במבט לאחור אפשר להגיד 'וואו, לקחתי חלק במשהו מיוחד'. אני לא מתייהרת, אבל אנשים אומרים לי על ספרים שלי דברים כל כך עמוקים שאני לא מאמינה. אני אומרת, אפילו לא ידעתי שיש שם את העומקים האלה; מי שאמר לי את הדברים האלה, הוא זה שעמוק. היופי אצלו, אצל הקורא שלי. אני אוהבת את הספרים שלי אהבת נפש; הספר 'רחמים' הוא משבר גיל ה־40 שלי. גם 'הזדמנות למשהו טוב' נכתב בתקופה עצובה בחיים שלי. אחרי זה ריפאתי את הנפש בעזרת 'ממערב לירח'".
הספרים כמשקפים תקופות בחייך.
"בוודאי. אם מישהו יעשה פעם, ולא שאני מצפה לזה, קטונתי, אבל אם מישהו יעבור ספר־ספר, הוא יכיר אותי ואת מה שעברתי; מכלה מאוהבת ב'מלאכי עליון', זיקוקי דינור ופנטזיה רומנטית, דרך ספרים של ייאוש, עצב והכל נראה שחור ומר, ועד למחשבה שיש עוד קצת תקווה בכל זאת וההתבגרות שבצידה. אולי יהיה מישהו כזה פעם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו