ספרי שירה לא נוטים להפוך לרבי מכר. גם ספרי אמנות לרוב לא מציינים הישגים חריגים בקופות. לכן מפתיע ומשמח להיווכח בהישג המרשים של "את לא נולדת אישה", אנתולוגיית שירה וצילום, המכנסת בתוכה כמאה משוררות וצלמות עכשוויות. האנתולוגיה הודפסה לאחרונה במהדורה נוספת בת 1,000 עותקים ותנחת עוד כשבועיים בחנויות הספרים, לאחר שהמהדורה הראשונה נמכרה במלואה.
"אני שמחה ומופתעת", אומרת המשוררת והעורכת ריקי כהן, הכוח המניע שמאחורי האנתולוגיה. "ראיתי את ההיענות, אך לא יכולתי לנבא לאן זה ילך כיוון שאני לא באה מהתחום; לא עבדתי בהוצאות ספרים או בצד השיווקי. היה כאן שילוב כוחות חזק של יוצרות שאני מאוד מעריכה, שתרמו ממיטב יצירתן והתגייסו להפיץ את הבשורה, ושל שני תחומים שתמיד מסקרן אותי לבחון כיצד הם מהדהדים זה את זה; צילומים שלוכדים אותי מרגישים לא פעם כמו שירה וישנה שירה שיש בה איכות צילומית ממש".
כהן התנסתה בעבר בשילוב בין שירה וצילום ב"שירה בלילה", סדרת ערבים שאצרה יחד עם המשוררת טל ניצן החל מ-2013 שהתחילה ב-"אוזןבר" בתל אביב ונדדה לאור הביקוש לבית היוצר, ובה התארחו יוצרים כערן צור או עמיר לב לצד משוררים וצלמים. "היה לשתינו רצון לשלוף את השירה מהערבים המעונבים, המנומסים, המאוד סולידיים ולהעניק לה את הנופך הרוקנרולי הבימתי שהיא ראויה לו, וגם להראות עד כמה היא משתלבת עם שדות אחרים", אומרת כהן. "פנו אלי כמה וכמה אנשים שהתארחו בערבים הלו וסיפרו לי שקודם לכן לא קראו שירה ועכשיו היא חלק מחייהם".
צילום של סוניה ברשילון מתוך הספר
כהן אוהבת אנתולוגיות ומחזיקה אוסף מרשים מהן בביתה. הרעיון ליצור אנתולוגיה של שירה וצילום החל לאט לגבש צורה. "במקביל הפעילות הפוליטית שלי בנושאים פמיניסטיים הלכה והעמיקה והתחלתי לקחת חלק בכל מיני יוזמות בשטח. הנושא של נשיות, ובפרט אלימות כלפי נשים, מעסיק אותי תמיד", היא מספרת. "לפתע הרעיון של שירה וצילום יחד בספר אחד הצטלל. פניתי לחגי מרום מהוצאת 'מרום תרבות' שמשמש כעורך הצילום, המעצב והמו"ל של האנתולוגיה. אהבתי מאוד את ספרי האמנות שהוציא וידעתי שיש לו ניסיון בגיוס המונים, ויחד יצאנו לדרך".
לא חשבת לפנות להוצאה גדולה?
"אף לא לרגע. אולי התוצאה היתה יוצאת יותר 'יפה' אבל הספר היה נכשל. הוצאה גדולה קרוב לוודאי היתה מעוניינת לעדן את הספר, להפוך אותו ליותר מיינסטרים. גם לא בטוח שהיתה מחליטה לקדם אותו, מה גם שמדובר לא רק בספר שירה אלא גם באלבום, הנישה של הנישה; הוצאות לרוב לא מאמינות בספרי שירה, ועוד פחות בספרי אמנות, כידוע".
כריכת האנתולוגיה
"את לא נולדת אישה", שמומן כולו דרך פלטפורמת הדסטארט אכן איננו מוצר מעודן או מנומס. האנתולוגיה, שמאגדת שירים של משוררות עכשוויות ומסקרנות כגון סיגל בן יאיר, שירה סתיו או בכל סרלואי וצלמות כגון סשה קורבטוב, אניה קרופיאקוב או זואי גרינדאה - עוסקת ממגוון צדדים בפער הטמון ב"את לא נולדת אישה", אותו ציטוט אלמותי מ"המין השני", ספרה של סימון דה-בבואר, שנדון להתמלא שוב ושוב לאינסוף בפרשנויות מחודשות. מטבע הדברים, לא מעט יצירות מתוכו עוסקות בתכנים פרובוקטיביים, טעונים או לא פשוטים לעיכול, אך בדרכם הם לופתים ויוצרים חוויה מתגוונת ומשתנה של קריאה.
בחרת לכנס שירים רק של משוררות עכשוויות. למה?
"לא הכנסתי שירים של יונה וולך, דליה רביקוביץ' וכדומה, עם כל אהבתי להן. רציתי שירה עכשווית, לא את הקו המרכזי והבטוח. לכן, למעט שלוש משוררות שפניתי אליהן ביוזמתי, כל השאר הגיעו אלי דרך קול קורא שפרסמתי; יש לי מן אופי כזה שהולך מטבעו לשוליים, מחפש את הקצוות ואת היוצרות שהולכות על חבל דק והיה לי רצון למצוא את הקול של האנתולוגיה הזו לבד ולא את מה שכביכול נכון ומתאים".
ההיענות היתה נלהבת וכהן עסקה במשך שלושה חודשים תמימים רק בקריאה ומיון. "נראה לי שהיה משהו בקול הקורא, שרימז על כך שלא מדובר כאן רק באמנות אלא גם ברצון לומר משהו. המוטו של סימון דה-בובואר כנראה דיבר להרבה אנשים".
למה באמת בחרת להציב את המוטו הזה במרכז?
"אולי כי גם אני במשך שנים מתמודדת עם ערעור או שאלות מצד הסביבה על הנשיות שלי-עצמי, בגלל שלא תמיד אני מצייתת לקודים של הסביבה בה גדלתי, שמורים איך אישה צריכה להיראות, להתנהג, להגיב. הרבה פעמים הטיחו בי את הספק הזה. אני גם ערה לחלוטין לכך שיש בתוכי גם זהות גברית".
אז מנקודת מבטך קראת את הציטוט כמרחב של אחרות או אאוטסיידריות?
"והתנגדות במיוחד לאופן שבו החברה והסביבה ואפילו בני הזוג מנסים להכתיב לנו מה זה אומר להיות אישה, לצד סמכויות שונות כגון הרפואה או הצבא, והאופן שבו אנחנו סופגות דחייה, ובמקרים קיצוניים אפילו אלימות אם אנחנו לא מקיימות את הכללים. את המשטור הזה וההתנגדות לו המשוררות והצלמות מבטאות במגוון דרכים; חלק מהשירים נכתבו במיוחד וחלק כבר היו מוכנים, ויש בהם כעס וכוח והתרסה, מה שאומר שמשהו כבר היה שם והספר רק ביטא אותו".
כהן, שמדפיסה את המהדורה הנוכחית בסיועו של משקיע, ישראלי תושב יפן שמאמין בפרויקט, ובימים אלה בוחנת את האפשרות לתרגם את האנתולוגיה ולהפיץ אותה בחו"ל. "היוצרות, שלרבות מהן יש קהל ברשת יצרו אתי את הקהילה הזו ואז קוראות, שהספר הפך חשוב עבורן, דחפו לקדם אותו ואפילו אירחו חוגי בית אצלן והזמינו אותי ומשוררות נוספות להקריא משיריהן", היא מספרת. "הרבה מהעוקבים שלי בפייסבוק ובטוויטר תמכו בספר והגיעו לערב ההשקה ויש בכל זה משהו מעורר אופטימיות; זה ללא ספק הדבר הכי חשוב שעשיתי עד כה. אני רואה סביבי עוד יוזמות של נשים שמנהיגות פרויקטים שקשורים באמנות ומייעצת ללא מעט כאלה ואני מאמינה שזה חלק מגל שמבעבע ועוד יפרוץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו