שהעולם יהיה עולם של שמיעה / בני הנדל
נירה אמרה לי בפירוש, "מתוק שלי, אם אתה ממשיך להיות קריין, אני לא חיה אתך יותר." זה היה כשחזרנו מהשליחות בקהילה היהודית בניו-ג'רזי. אחרי שנתיים מלאות במעש, חשבתי לחזור לרדיו, ולהמשיך בקריינות בנוסח "האזינו-האזנתם" בשלוש רִשתות הרדיו, כפי שעשיתי לפני השליחות. פה ושם שידרתי באופן ספורדי את תכנית שירי העמים "שבשבת", ובה הצגתי שירים קנדיים ורוסיים ופיניים והולנדיים. פשוט לא יכולתי לעכל שתחנת הרדיו של עם שהגיע מעשרות ארצות, תשדר רק מוזיקה עברית ואנגלית ופה ושם צרפתית.
מאז ומתמיד הייתה לי משיכה לשירי עמים. בשנות השישים, בעודי תלמיד תיכון, שנוררתי מהוריי כסף לקניית טייפ סלילים, כדי להקליט מהרדיו את תכניות שירי העמים של ישראל דליות ושל ארלט אברהם. זה קרה בהמשך לאהבת השפות שלי, לידע השפות שלי. אבא דיבר עם התינוק יוּמִי (בניומין) ביידיש של ויז'ניץ, אמא דיברה אתי בגרמנית בדיאלקט של צ'רנוביץ. גרנו ברומניה - אחרי אֵימוֹת טרנסניסטריה הצליחו הוריי בכל זאת לעזוב את בוקובינה, אף כי לארץ עדיין לא עלה בידיהם לעלות אז. לקח לשלטונות רומניה זמן עד שהפכו את המסחר ביהודים לענף כלכלי. ובינתיים שלחו אותי הוריי בגיל שלוש ל"חיידר", שבו דיבר הרעבע ביידיש בהגייה הונגרית, ובמקביל לגן רומני, כמצוות שלטונות המדינה, ולימים, בהגיע הילד לגיל שבע, לבית ספר גרמני ("כדי שהילד ילמד לדבר בשפה בינלאומית"). בחצר שיחקתי עם חברי יושקו בהונגרית ובכיתה ד' התחלנו ללמוד רוסית.
ב-1958 בא אבא הביתה ובפנים קורנות הכריז, "ס'איז דָא דער פאַספאָרט" (הגיע הדרכון). נו, ואז עלינו, ובאזבסטונים שבין בית מזמיל (קריית היובל) לעיר גנים, התחלתי ללמוד עברית, אנגלית וטיפה כורדית. החוג לבלשנות כבר דאג לַלטינית, לַיוונית העתיקה, לַקופטית ולַסנסקריט. ואיך אומרים? אחרי זה צרפתית, איטלקית וספרדית כבר באות בקלות.
* * *אבל עדיין "אתה צריך תכנית שלך, ממש שלך," אמרה נירה. אז הלכתי לגלעד בן-ש"ך, מנהל רשת ב', שוב ושוב ושוב, עד שקרה הנס: הנהלת הרדיו החליטה לפצל את רשת א'. גלי ה- FM הוקדשו למוזיקה קלאסית, וערוצי ה-AM יוחדו למלל שאיננו חדשותי. קרא לי גלעד ואמר לי, "יש לך שעת בוקר יומית, משמונה עד תשע! גדעון אמר 'שבני הנדל יעשה שם את המוזיקות שלו.'" כך, בשלהי 1985, החלה "חוגה" את דרכה.
"חוגה" הייתה תכנית שונה מ"שבשבת". העומד לשדר חמש שעות בשבוע, ייגמרו לו חיש מהר "המוזיקות שלו"; ולכן, בנוסף לגיוסו של שלמה ישראלי, שבא מתחום הג'ז, הוחלט שאיש או אישה יתארחו לשיחה באולפן. וכך, מזל צפרי, שתיארה את סוגי הפלמנקו השונים ואת מרכיביו – נגינה, שירה, מחול, מחיאות, אסתטיקה, תלבושות – סיפרה למאזינים גם על כלל ההווי הספרדי והצועני של דרום ספרד; בהשמיע מירון גורדון את שירתו הנוהמת של ולדימיר ויסוצקי, תיאר גם את תופעת הדִיסִידֶנְטיוּת שקדמה לקריסת האימפריה הסובייטית; ואשר שטרן, שהביא אתו מוזיקה קטלאנית, באסקית, או אוֹקְסִיטָנית, גם הפליג בסיפור מצוקתם של חבלי ספרד שפרנקו לא הניחם להשיח בלשונותיהם.
אני עפתי. חגתי. חוללתי. תריסר שנים, בכל יום תכנית אחרת: שעה על אי הפסחא, שעה על מסע ביאכטה מפנמה לטהיטי, שעה על תולדות הספנות כפי שהיא משתקפת בבולי דואר, שעה על אדריכלות הפירמידות. לימים השתנה הכיוון התמטי של התכנית, ונושאים אנתרופולוגיים-מוזיקליים פינו מקום לנושאים היסטוריים, מדעיים ופילוסופיים. המוזיקה שינתה פניה בהתאם.
בכל פעם מחדש הרגשתי צורך להסביר לאנשים, שהשם "חוגה" מקורו אינו בחוגת הטלפון - מי עדיין זוכר היום את החלק הסובב, המחייג של השַׂחְרָחוֹק – אלא משֵם ה-alouette, ציפור השרה כשהיא חגה, ולא כשהיא ניצבת על ענף.
* * *אל הרדיו הגעתי בכל זאת בזכות יוזמה שלי. בסוף שנות השישים, ואני סטודנט לבלשנות הודו-אירופית ולאנגלית, ראיתי מודעה על שמשות בניין לאוטרמן בגבעת רם. מחפשים זמרים, רקדנים, נגנים ושחקנים להצגה. נחשבתי בעיניי זמר. בתיכון עשיתי לחבריי לכיתה חור בראש עם שירי אלביס, ובתכנית הרדיו "תשואות ראשונות" (גרסת הסיקסטיז של "כוכב נולד") שרתי את Sixteen Tons. נכנסתי אפוא לאולם, שבו בחנו אריה זקס וגבי אלדור את המשתתפים הפוטנציאליים למחזה המוזיקלי האלגורי "כלאדם". זקס בשיתוף האוניברסיטה עמדו להעלותו בחאן הירושלמי, שזה עתה היה לאולם. עליתי, שרתי את שירו המפורסם של טנסי ארני-פורד; אמרו, "לשחק אתה יודע?" אמרתי, "לא ניסיתי." נתנו לי לקרוא טקסט של "התשוקה" או של "התאווה". מחזה אלגורי, זוכרים? על כלאדם ועל שבעת החטאים. לא הייתה התרשמות גדולה. נתנו לי את הטקסט של אלוהים כל-יכול, "שומר הגן".
זכיתי בתפקיד. הרעמתי בקולי בפתח הדרמה, באמצעה ובסופה, בזמן שז'ק כהן (הידידות), עליזה רוזן (התשוקה) וליאור ייני (הייאוש) כמעט ומביאים לאבדנו של כלאדם (מוטי ברכאן), ורק האהבה בת-השמיים (גבי אלדור) מצילה אותו לבסוף מן הגיהינום. מוטי ברכאן, בשעות שמחוץ למחזה האלגורי, עבד ברדיו, הן כטכנאי והן כשחקן של תסכיתים לנוער. כך קרה שגייס אותי למשימה לצדו. גם עליזה רוזן הייתה שם, ובצלאל לוי (המגלם האגדי של "פול טמפל") ואריה אלדד (אז גברבר) ודויד גרוסמן (אז נער).
בבואי הביתה, פעם בחודש בתחילה ותכוף יותר אחר כך, הודיעה לי אמא ביידיש "כרמלה האט אָנגערופן" (כרמלה צלצלה), וידעתי שאני עומד לנסוע במונית להלני המלכה 21, ולשחק בתסכית. זו הייתה זכות: לעבור על טקסט עם רעיה אדמוני ועזרה הס ויעקב בוּך ושמוליק עצמון ובצלאל לוי (תמיד בצלאל לוי) ואילנה צוקרמן ומוטי ועליזה, וכרמלה דואק או יעל רבון או נילי המאירי מביימות וטכנאי מקליט, ושומעים אותך ברדיו! ותשלום של 20 לירות מגיע בדואר!
* * *המשחק בתסכיתים והקורס למשחק רדיו שלמדתי בו במקביל שיפרו מאוד את העברית שבפי, אבל בין זה ובין המקצוע הנחשק "קריין רדיו" הייתה הדרך ארוכה. בראשית שנות השבעים עבדתי כקצין עריכה ופרסומים במטה הארצי של משטרת ישראל, ובזמן ההוא הגשתי מועמדות לקורס הקריינים שהציע מרכז ההדרכה של "קול ישראל". כמו במבחנים לקורס טייס, רק קומץ ממאות הפונים התקבל. מנחם פרי היה בקורס שלי, מלאכי חזקיה, דן עופרי, ענת שרן... לולא התעקשה תמר מורג, מנהלת קורס הקריינים 1973, הייתי מפסיק את השתתפותי בו, כי לא היה פשוט לעבור קורס תובעני במקביל למשרה מלאה במשטרה ואבהות טרייה לשני תינוקות.
משסיימתי את הקורס בהצלחה, רות קירש הציעה לי להיות כתב בתכניות "עברית לעם". היה פעם שירות כזה למאזיני הרדיו. במקביל לשידורים במוגרבית, בלדינו, ביידיש, ברומנית, בפרסית ולימים ברוסית ובטטית, היו בראשית שנות המדינה שידורים מיוחדים בעברית קלה. החדשות נקראו ל-א-ט ובמילים לא מסובכות. בתכניות האלה, שאני הייתי בין עושיהן במשך שלוש שנים, הלכנו למפעלי תעשייה, לאולפנים לעברית, לרחובות העיר ולשווקים, לראיין ל-א-ט ובמילים אלמנטריות עולים ומעסיקיהם, ביורוקרטים ופונקציונרים למיניהם, כדי שהמאזינים יתחילו, שוב ל-א-ט, להרגיש בבית. שלום קיטל החל את הקריירה שלו ב"עברית לעם" וכן אליהוא בן-און לדעתי, ואני גם. עד שפתחו (ב-1976) את רשת ג', והתפנתה משרת קריין בתקן.
* * *בניין קול ישראל בהלני המלכה 21, בעבר ארמון של נסיכה אתיופית, ובאר ציורית במרכזו, אכלס שלל טיפוסים. לדרורה בן-אבי, עורכת מנהלת במחלקת הבידור, קרא אביה, איתמר בן אב"י, בעצם "דרור". כנכדתו של אליעזר בן יהודה, סלדה דרור(ה) בן-אבי ממילים כגון "היי" ו"ביי", והציעה לומר במקום זה "לום-לום". לא נענינו להצעה.
מצוקת החדרים הייתה גדולה. בזמן מסוים ישבתי עם שתי חברות לעבודה בחדר ששטחו כשישה מטר רבועים. מספר הכיסאות היה שניים, ונהגנו להתחלף. את שמיעת התקליטים לקראת תכניות "שבשבת", "חוגה" ו"החוט המשולש, שירי עמים וג'אז במוצ"ש" שמעתי בחדר של שלמה ישראלי, אבל הוא חלק את חדרו גם עם ישראל גיחון, עודד גילור, דויד גרוסמן וארלט אברהם.
ארלט, שמדי ערב הייתה מפזרת, ממרפסת החדר ההוא, גרוגרות עוף לחתולי הלני המלכה, זכתה לעתים לביקור גומלין מאיזה חתול או שניים. זה היה בסדר, אך היינו חייבים לזכור מבעוד מועד לקבע את זרוע הפטיפון שבחדר היטב, היטב בסלוטייפ, כי אחרת היו החתולים מפילים את הזרוע על התקליט. במקרה כזה, במוזיקת הליל הזעירה או בפרשים הקלים או בשוק הפרסי שעמדה ארלט לשדר למחרת ב"שעון המוזיקלי", היה נחרץ חריץ בל יימחה.
* * *פרשתי מ"קול ישראל" לפני תריסר שנים. מנהל הרדיו דאז, יוני בן מנחם, הציע לי, קיסם בין שיניו, לפרוש כל עוד אפשר. "עוד יתחילו לפטר גם," אמר. אני כותב את הדברים האלה, כשעדיין לא ברור מה יחיה ומה ימות – התאגיד "כאן" או "רשות השידור". במשך השנים ראיתי המון ניהול לא תקין ברדיו. אבל דווקא גוויעת התסכיתים לא נולדה מכוונה רעה, אלא פשוט מפני שרוב הילדים הפסיקו להאזין לרדיו לאחר הופעת הטלוויזיה. הדבר קרה בד בבד עם הרס הרדיו.
תכניות "חוגה" ו"שבשבת" לא נבחרו להישמר בתקליטייה של רשות השידור. סרט הקלטה היה משאב יקר מאוד. אם היום דיסק עולה שקל אחד, ועליו יש כמה שעות הקלטה, אז סרט עלה משהו כמו 40 דולר, והיה אפשר להקליט עליו שעה אחת. לכן הרדיו חסך ולא ניתנו לי סרטים. השגתי אותם בדרך לא דרך - בתוך אולפני הרדיו עמד מין בית קברות לסרטים, הלכתי לשם והייתי אוסף משם סרטים ישנים שאנשים זרקו ומקליט מחדש. לפני כן הייתי צריך לבדוק אם אין באמצע "לידרים", חתיכות טייפ מתות שלא מאפשרות להקליט עליהן. הייתי מוציא את הלידרים ומשמיש את הסרט מחדש. ידעתי שיוסף טרגין ז"ל (שעשה במשך שנים את "עולם המדע") בא יום אחד לרדיו וגילה שלקחו לו את הסרטים והקליטו לו עליהם תכניות אחרות. אמרתי: לי זה לא יקרה, לא אמות בלב שבור.
* * *היום אני כבר לא כל כך מאזין לרדיו. אני חג ועף בעשיית דברים אחרים. רוב הזמן אני כותב את התוכנייה של הקאמרטה הישראלית ירושלים. אבל האמת היא שהפסקתי לשמוע רדיו כבר כשעבדתי ברדיו. אחת הסיבות היא שהאוזניות היו על האוזניים שלי במשך שעות רבות כל כך. שעות ישבתי ושמעתי את התכניות של עצמי כדי לערוך אותן, הוצאתי מהן את כל ה"אה..." של המרואיינים. ואז שמעתי אותן שוב לקראת שידורן מחדש. ובנוסף, שמעתי המון מוזיקה כדי להכין את התוכניות. פשוט לא נשאר לי מקום באוזניים.
בכלל, אנחנו היהודים עם של שמיעה – אומרים "נעשה ונשמע", לא "נעשה ונראה". ובשבילי, כל חיי, השמיעה הייתה הרבה יותר חשובה. גם היום, כשאני מחזן בבית הכנסת הרפורמי של אבן יהודה, אני מרבה לעצום את העיניים. חשוב לי שהעולם יהיה עולם של שמיעה. המילה משמעות קשורה לזה.
בני הנדל הוא שדרן רדיו, מנחה, קריין אמנותי, עורך ומתרגם שירה. בשנים 2005-1970 פעל בקול ישראל כמגיש, עורך, מראיין, קריין ושחקן תסכיתים.
הסיפור נכלל בגיליון "צלילים" של כתב העת "פטל" שיצא לאור לאחרונה. את "פטל" ניתן להשיג בחנויות ספרים עצמאיות, בפורמט דיגיטלי באתר "בוקסילה" וכן ברכישה ישירה באתר: http://petelmagazine.wixsite.com/petel
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו