אני מתעוררת רבע שעה לפני השעון המעורר, עם ראש כבד ושלפוחית מלאה, וקמה להתקלח. אני פותחת את ברז המים החמים באמבטיה, ומתיישבת להשתין עד שהם מתחממים, וכשאני מנגבת את עצמי אני מרגישה את הזרע הצמיגי של ינאי נספג בנייר הטואלט, ומריחה את ריחו החריף שעולה לי מבין הירכיים. אני מדיחה את הניאגרה בשאט נפש, מווסתת את טמפרטורת המים, מתיישבת באמבטיה ומכוונת את הטוש אל בין רגלי, ואחר כך מסבנת בסבון היגייני, וחשה את ראשי הכבד מהיין של אמש. למרות שלא תכננתי לחפוף הבוקר, אני מרטיבה את השיער. המים מרווים את שערי וזולגים על פני, ואני נשארת לשבת ככה עד שהם מחלחלים אל אוזני ואני מרגישה כאילו אני יושבת בתוך בקבוק, או צוללת. רגע ארוך אני מתמכרת לתחושה המנותקת הזאת, עד שמתפוצצת הבועה ושוב אני כאן, באמבטיה. אני קמה, כורכת מגבת אחת סביב שדי ובשנייה עוטפת את שערי, והולכת להעיר את ענבר.
היא מכורבלת בשמיכת המעבר שלה, ישנה בברכיים מכווצות לחזה ובפה פתוח שתחתיו מסתמן מעגל רוק דקיק. כשאני פותחת את התריס ואור הבוקר נשטף אל החדר היא מושכת את השמיכה אל מעל ראשה ומסתובבת כשפניה אל הקיר. "כבר שבע, ענברי," אני אומרת לה, והיא מצייצת משהו לא ברור ונשארת לשכב במיטה. אני מתיישבת לידה, מורידה את השמיכה מראשה וכשאני מפנה את השיער מפניה, היא אומרת, "זה יותר מדי אור, אמא, תסגרי קצת את התריס." "אבל כבר שבע, חמוד'לה, זמן לקום," אני מזכירה לה, ושוב היא מושכת את השמיכה מעל לראשה ומצייצת, "עוד חמש דקות."
"בסדר, ענברי, אבל אני מבקשת ממך לא לעשות לי הצגות היום," אני אומרת לה והולכת לסלון. אני אוספת את כוסות היין מהשולחן, שוטפת אותן במטבח, מנגבת ומכניסה לארון, ועד שהמים בקומקום רותחים אני מספיקה להכין לה את הסנדוויץ' לבית ספר, לעטוף אותו בנייר פרגמנט, לצרף אליו טרופית ענבים ולהכניס הכול לילקוט, וכשאני מתיישבת לשתות את הקפה שלי, נשמע שאון הניאגרה המודחת, ורגע אחר כך דשדוש נעלי הבית מהמסדרון.
"מה זה, את עדיין בפיג'מה?" אני שואלת אותה בפליאה, והיא מתיישבת על הכיסא שלה ואומרת, "אני לא מרגישה טוב." אני מניחה את ידי על מצחה ואומרת לה, "אין לך חום, תשתי את השוקו שלך ותתעוררי ואז תרגישי הרבה יותר טוב."
אני שמה מולה את כוס השוקו והיא שותה שתי לגימות, ואני מעיפה מבט חטוף בשעון הקיר ומגלה שכבר שבע ורבע, ושוב מניחה יד על מצחה כדי לבדוק לה חום, ואז מתכופפת אליה ומלטפת את שערה ואומרת, "זה לא מרגיש שיש לך חום ענברי," וכשהיא מטלטלת את ראשה כדי לנער את ידי, אני מבינה שלמרות שהכחדתי את כל הראיות, היא יודעת שהיה כאן גבר אתמול. אני מבינה את ההתנגדות שלה, וחוסר הביטחון שנוכחות זרה כזו עלולה לזרוע בילדה בת תשע, ואף על פי כן מכעיס אותי שהיא עושה לי את ההצגות שלה במקום לנסות להבין גם אותי, אבל אין לי כוח לפתוח איתה את הנושא בשעה כזאת, ואני מבקשת ממנה לגמור את השוקו אחת-שתיים, ולהתארגן לבית ספר עד שאני מתלבשת.
היא ממלמלת "בסדר" חרישי, ואני חשה התכווצות חדה בבטן ומתחרטת על הטון הנוקשה שלי, ומניחה יד על ראשה ואומרת, "ענברי, את רואה שכבר שבע ועשרים, נכון. נו, תתלבשי לך צ'יק צ'ק ואני אסרק אותך בסלון כמו שאת אוהבת".
עטיפת הספר "להציל את נטע" ("ברזל" לשעבר)
"בסדר, אמא," היא אומרת, ואני מניחה לה ויוצאת לסלון, מעיפה בו מבט חטוף, מיישרת את הכריות שמסודרות על הספה האפורה שמול הטלוויזיה, והולכת להתלבש. אני מוציאה מהארון חליפת מדים נקייה, מניחה את המכנסיים והחולצה על המיטה, ומעבירה את הדרגות וסיכת הקצונה מהחולצה של אתמול לחולצה הנקייה. אני שומעת את ענברי בחדרה, פותחת את דלת הארון, ואחר כך את המגירה של התחתונים, ואומרת לעצמי שהיא בטח התעוררה אתמול בלילה ושמעה את המיטה חורקת או את אנחתו של ינאי שכל כך השתדלתי לחנוק בכף ידי. אבל אולי היא לא יודעת כלום והכול סתם בראש שלי, שעוד אדום מהיין ומסוכסך מתשוקה ומאשמה. אני מתיישבת על המיטה והמגבת הכרוכה סביב שדי נושרת ממני, ואני מביטה בגופי הערום שרק לפני כמה שעות הרגשתי בו כמו בת עשרים, ועכשיו הוא נראה לי מציאותי ומכעיס ועמוס במלוא שלושים ושמונה שנותיו.
אני מתלבשת בזריזות, חוזרת לסלון, מתיישבת מול המראה העגולה ומסרקת את שערי שעוד רטוב. אני מטה את ראשי לימין, מושכת את המסרק מקו נפילת השיער כלפי מטה, והקשרים נפתחים בקלות. אחר כך אני מטה את הראש לשמאל וחוזרת על התנועה, כשלפתע אני מבחינה בענבר שעומדת בשקט מאחורי ומביטה בי מסתרקת. אני מחייכת אליה דרך המראה, ומושיטה לה את המסרק, והיא לוקחת אותו מידי בשתיקה, ומתחילה לסרק את שערי לאחור. אני מסתכלת בה דרך המראה ורואה שהיא בחרה ללבוש את החצאית הוורודה ששמורה לאירועים חגיגיים, ולמרות שאני מרגישה שהיא עושה לי דווקא, אני בוחרת לא להעיר לה ואומרת, "בואי נתחלף."
השיער של ענבר סמיך משלי, ותחילה אני עוברת עליו עם המברשת, משתדלת להתיר את הקשרים
בלי להכאיב לה, וכשאני עוברת למסרק אני שואלת, "את רוצה צמה היום," והיא עונה, "לא, קוקו בלוף," ואני מרגישה שהצלחנו להשלים.
אבל בדרך לבית ספר היא יושבת מאחור ושותקת. בדרך כלל אנחנו מפטפטות דרך המראה, אבל הבוקר היא עושה לי דווקא, ואני מכוונת את הרדיו לגלי צה"ל. התנועה זורמת באיטיות, ובצומת בר אילן כבר משתרך טור המכוניות המוכר לי מכל בוקר, ואני מתקשרת מהאוטו ללשכה ואומרת לנתי הפקידה שלי שכנראה אאחר ואגיע רק בשמונה. "אז לבטל לך את החונכות," נתי שואלת, ואני רואה במראה איך ענבר מסיטה ממני את עיניה. "תגידי שאני מתעכבת בכמה דקות," אני מבקשת מנתי, והיא מזכירה לי שבשתים עשרה יש דיון בקריה אצל רמ"ח פסיכולוגיה בנושא "סיכום גיוס אוקטובר", ואני אומרת לה שאני אספיק לסיים את הריאיון וגם את ההרצאה שאחריו עד אחת עשרה וחצי, ושלא תזיז לי שום דבר בלו"ז. אני מנתקת את השיחה, ושואלת את ענבר איך היא מרגישה. "את בכלל לא מאחרת," היא עונה לי בזעף, ולא מסתכלת עלי. "נו, אני רואה שאת כבר מרגישה בסדר," אני מחזירה לה, ואנחנו שותקות עד לבית הספר. כשאני עוצרת את האוטו היא אומרת שנמאס לה להגיע תמיד לפני כולם ונמלטת. אני פותחת את החלון וקוראת אליה, "גברת, תחזרי הנה," והיא מסתובבת על מקומה אבל לא מתקרבת אלי, ואני אומרת לה, "ענבר, בואי הנה, אני לא מתכוונת לצעוק." היא רוקעת ברגלה וחוזרת אל האוטו, וכשהיא עומדת קרוב אלי אני אומרת לה, "את הרי יודעת שאני צריכה להיות בעבודה ברבע לשמונה, אז למה את מתנהגת כמו תינוקת."
"אני תמיד מגיעה ראשונה," היא אומרת וכובשת את עיניה במדרכה, ואני אומרת לה, "זה לא נכון, הנה באים עוד ילדים, וחוץ מזה זה לא נורא להגיע כמה דקות לפני השיעור, אף אחד עוד לא מת מזה."
"טוב, אז אני יכולה ללכת," היא שואלת, ואני כועסת על עצמי שאני נותנת לה להביא אותי להשתמש באותן קלישאות חבוטות, ואומרת, "אם את רוצה ללכת ככה חמוצה בלי נשיקה ובלי כלום, אז בבקשה," והיא תוקעת לי, "אני לא רוצה לאחר," והולכת.
כרזת הסרט "להציל את נטע" מאת ניר ברגמן, 2017
בכניסה ללשכת הגיוס מצדיע לי הש"ג ואני פותחת את החלון ומברכת אותו בבוקר טוב לבבי, כמו שאני תמיד מקפידה לעשות. עשרה לשמונה, ועשרות חיילים וחיילות צועדים על המדרכה המפוררת בדרכם למשרדים, ובין צמרות האקליפטוסים העצומים שלצד הכביש מסתננות קרני השמש הנמוכה, ובתוכן מסתלסל האבק כמו עשן. אני מנווטת את האוטו אל בניין ה', וכשאני מגיעה אל מגרש החניה ומסובבת את הרכב כדי להיכנס לחניה ברברס, אני מבחינה במוטי הרס"ר שיושב בחברת כמה מחייליו על מדרגות הכניסה לבניין ומעשן. אני משלבת להילוך אחורי ומשחררת את הקלאץ' מהר מדי, והרכב מפתיע אותי ומזנק לאחור, אבל אני מספיקה ללחוץ על הבלם לפני שירכתי הרכב פוגעות בשלט שאומר "שמור לרע"ן פסיכולוגיה ומיון". הרכב מגמגם וכבה, ואני מעיפה מבט חטוף בנערי הרס"ר שיושבים על המדרגות, ותופסת אותם צוחקים. כשאני יוצאת מהאוטו ומתקרבת לכיוונם, מוטי קם, מועך את בדל הסיגריה על סוליית נעלו ופוקד, "יאללה, קומו עצלנים," והחבורה הקטנה מתרוממת כגוף אחד.
"בוקר טוב, דליה", הוא מקדים ומברך אותי לשלום ואני עונה, "בוקר טוב, חברה, מה נשמע," ומתעכבת מולם. "הכול סבבה, דליה. את זוכרת שיש לך היום טיפול רכב," הוא שואל, ואני אומרת שכן, אבל שעדיף לדחות את זה למחר כי היום בצהריים אני צריכה להיות בקריה, ומוטי אומר שאין בעיה, זה טיפול קטן, ושעדיף לעשות את זה על הבוקר, כי מחר יש יום "מניעת דלקות" בבסיס "ולא יהיה עם מי לדבר". אני נותנת לו את המפתח, והוא מבטיח להחזיר לי את האוטו עד אחת עשרה, ואומר לאחד מנעריו, "יאללה, יהודה, קח ת'רכב וטוס למוסך ותגיד להם שמוטי אמר שזה הרכב של סגן אלוף קאופמן ושהוא חוזר לפה עד עשר וחצי," ואני אומרת בחצי חיוך, "ותיזהר שאתה עושה רברס, כי האוטו הזה קופץ," וכולם צוחקים.
להאזנה לקטע בקולה של השחקנית נעמה ארלקי:
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
