"אורך חייו של אדם הוא לא כלום", אומר האב לבנו, "אבל האדם שחי את חייו לכל אורכם, הוא כבר משהו. הוא יכול לצקת לחייו הקצרים משמעות, כך שאיכותם תהיה לאין שיעור גם אם כמותם זעומה".
"המיועד" הוא סיפורה של יהדות ארה"ב בקליפת אגוז - או יותר נכון ברומן שובה לב - שכתב הרב והסופר היהודי־אמריקני חיים פוטוק בדירה צנועה וקרירה בירושלים של שנות ה־60. הרומן, שראה אור לראשונה בארה"ב ב־1967, זכה להצלחה רבה, עובד לקולנוע ולתיאטרון, והונח מאז על מדף הספרים היהודי־אמריקני לצד ספריהם של ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות, וגם ממשיכי דרכם בהווה - ג'ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר, ניקול קראוס, מייקל שייבון ואחרים.
אם האדם על פי ויקטור פרנקל מחפש משמעות, האדם היהודי אחרי מלחה"ע השנייה מחפש אותה ביתר בהילות, וגיבורי הספר חיים בין עולם מצולק מפוגרומים ושואה ובין עולם חופשי שיש בו מדע, פילוסופיה, אמנות, והם צריכים לבחור.
"המיועד" מגולל את סיפור חברותם של שני נערים בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין של שנות ה־40. ברקע משתוללת מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית כבר נכנסות לתמונה, ובחצר בית ספר תיכון אחד מתקיים משחק בייסבול משונה, בין נערים יהודים משני קצוות אידיאולוגיים מנוגדים: בקבוצה האחת תלמידי ישיבה חסידים, אדוקים, עם פאות וציציות; בקבוצה השנייה דתיים מודרניים, המכונים בפי הראשונים "אפיקורסים".
הפנאטים מול האפיקורסים - תמה שעוברת לאורך כל הרומן, ואף יוצאת מתוכו ונודדת אל חיינו כאן ועכשיו. כוכב הנבחרת של החסידים הוא דני סונדרס, בנו של האדמו"ר ומי שאמור לרשת אותו, עילוי לא רק בלימודי גמרא אלא גם, מתברר, בחבטות בייסבול. סונדרס, הוא "המיועד", זורק בעוצמה רבה את הכדור אל עבר ראובן מלטר מהקבוצה היריבה, מרסק את משקפיו ומחבל קשות בעינו. משחק הבייסבול רווי היצרים החוץ־ספורטיביים הזה נגמר בבית החולים. כשדני מגיע לבקר את ראובן אחרי הניתוח, מתחילה הידידות ביניהם.
הידידות הזאת מקפלת לתוכה את כל המתח בין הזרמים והדרכים השונות להיות יהודי - המתח בין כל היהדויות, כולל זו הציונית וזו האנטי־ציונית. דני אוהב לקרוא ספרים, ראובן אוהב מתמטיקה. שניהם קשורים לאבותיהם - זהו גם סיפור על יחסי אבות ובנים, ונשים נעדרות ממנו כמעט לגמרי. אביו של דני הוא אדמו"ר רם מעלה, שמגדל את בנו בנוקשות מזרח־אירופית, עם שתיקות רבות. האב מדבר עם בנו אך ורק בזמן לימוד הגמרא המשותף, ואילו אביו של ראובן הוא מחנך ומשכיל, כותב מאמרים על ביקורת המקרא, על פילוסופיה ועל מחשבה ציונית. הוא אדם רך, קומוניקטיבי, שמגדל לבד את בנו יחידו (האם הלכה לעולמה זמן קצר לאחר לידתו).
הבייסבול - המשחק שהוא השער לאמריקה - משמש ב"המיועד" מטאפורה למאבק בין אפשרויות הקיום היהודי. פוטוק לא שופט את הקנאות הדתית של החסידים; הוא מבין אותה - ובכך עוצמתו של הסיפור. אביו של ראובן אומר לו: "בזכות הפנאטיות של אנשים כמו הרב סונדרס שרדנו אלפיים שנות גלות. אם ליהודי ארץ ישראל יהיה שמץ מאותה פנאטיות והם ישתמשו בה בשום שכל, בקרוב תהיה לנו מדינה יהודית". בשום שכל.
הרב חיים פוטוק (1929-2002)
ראובן, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מעז לשאול את עצמו שאלות על אמונה. הוא שוכב בבית החולים בברוקלין, אסור לו לאמץ את העיניים ולקרוא, אביו מביא לו טרנזיסטור והם שומעים דיווחים מחזית המלחמה. במיטה משמאלו שוכב אדון סאבו, בחור כבן 30 שחי בשולי החברה, והתפרנס מקרבות איגרוף עד שקרב אחד הוביל אותו לבית החולים. הוא יושב על המיטה ומשחק עם עצמו קלפים, מלהג: "יש לך מזל, ילד. בומבה בראש לא הולך ברגל".
במיטה מימינו שוכב בילי, ילד יפה תואר, שהתעוור בתאונת דרכים שבה איבד את אמו. ראובן, שמניח תפילין בכל יום, פוגש לפתע סבל אנושי וחש את צער העולם. בבית הכנסת, בשבת שבה הוא משתחרר, הוא מברך את ברכת הגומל. "שאלתי את עצמי איזו ברכה היה עלי לברך, אם בכלל, לו הייתי מתעוור באחת מעיניי. איזו ברכה היה מברך אדון סאבו לו היה יהודי?"
פוטוק היה רב וסופר שתיאר את העולם היהודי החרדי בארה"ב ושירת בצבא האמריקני כרב צבאי. סגנון הכתיבה ב"המיועד" בהיר ונקי, ועם זאת בדרך שבה העלילה מגוללת, בהדרגה, עם פערים להשלמה, יש תחכום רב. "המיועד" כבר תורגם לעברית בעבר, ב־1969, תחת השם "הדגול", בידי א' אורן בהוצאת זלקוביץ. התרגום הנוכחי והחדש של שי סנדיק קולח וכתוב בעברית טבעית, כך שגם הדיאלוגים והמינוחים מעולם האורתודוקסיה היהודית נשמעים אמינים ומדויקים.
כריכת הספר (סנדיק ספרים)
פוטוק מציע לקוראים סיפור התבגרות אינטלקטואלית: דני מגלה את הפסיכואנליזה כתחליף לאמונה, ואת התת־מודע כתחליף לאלוהים. לוקח לו זמן לגלות שיש חיים גם אחרי פרויד, למרות היותו עילוי יהודי למהדרין.
דווקא בנו של החוקר מבקש להיות רב, ובנו של האדמו"ר שואף להיות פסיכולוג. לקראת הסוף, כשהאדמו"ר מבין שבנו אינו מעוניין לרשת אותו, אלא לקצוץ את פאותיו וללמוד לדוקטורט בפסיכולוגיה, הלמדן המחמיר מדבר על הנשמה: "אדם בא לעולם הזה עם ניצוץ זעיר של טוב בתוכו. הניצוץ הזה הוא אלוהי, זוהי הנשמה. כל השאר הוא כיעור ורוע, קליפה. על הניצוץ הזה יש לשמור כעל אוצר, לטפח אותו, ללבות אותו לאש להבה. הניצוץ מוכרח ללמוד לחפש ניצוצות נוספים, הוא מוכרח לשלוט בקליפה. כל דבר עלול להיות קליפה, ראובן. כל דבר. אדישות, עצלות וגאונות. כן, גם ראש מבריק עלול להיות קליפה שתחנוק את הניצוץ". כמה לב ואנושיות יש ב"המיועד": בדמויותיו האמינות, בניסיון לחקור את משמעות החיים, ואת הדרך היהודית לחיות בעולם מודרני.
המיועד / חיים פוטוק
מאנגלית: שי סנדיק; סנדיק ספרים, 368 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו