יוצרת של תיקון עולם

מתוך דחף אמיתי, מתוך ראש פורה גדוש ברעיונות, כתבה נאוה סמל מעשיות וסיפורים משונים ויפים, כואבים ומצחיקים, חלקם אמיתיים, כולם נוגעים ללב. היא פילסה לה דרך על מדף הספרים הישראלי הצפוף בעקביות ובמין אופטימיות של אנשים עם עוצמה פנימית: פעם כתבה ספר לנוער, פעם רומן למבוגרים, פעם מחזה ופעם ספר שירים. כך, שנה אחר שנה. ולבסוף יצרה קורפוס, מכלול. קול משלה. והקול הזה מספר את הסיפור היהודי-ישראלי בצורה פשוטה, חמה ואוהבת.

לעתים מעריכים סופר יותר רק אחרי לכתו. זה אולי מה שעתיד לקרות בתהליך ההתהוות המתמשך של הקאנון הישראלי. נאוה סמל שבה תמיד אל צחוק העכברוש המהדהד ההוא, אל השואה ואל זיכרון השואה, אל בני הדור השני שהיא עצמה נמנית איתו, ואל מה שהטראומה הזאת חוללה ומחוללת בחברה הישראלית.

באומץ היא כתבה על נושאים מורכבים הקשורים לשואה. סיפורים פגומים, לא הירואים; ספרה הראשון, "כובע זכוכית" מ-1985, כלל סיפורים על בני הדור השני, שנקלעים למשבר חיים וחווים על בשרם את כאבי הוריהם: בן מגלה את סיפורה של אמו ניצולת שואה מסלוניקי; קאפו שאיבדה סיכוי לפתוח דף חדש; אשה שמרעיבה עצמה למוות; בן שמגשים את החלום של הוריו אבל כשהם צריכים להעיד במשפט של פושע נאצי הכל מתפרץ אצלו; וגם בחורה גרמניה שחוצה את הקווים אל הצד של הקורבנות.

"צחוק של עכברוש" מ-2001 היה אולי הספר הידוע ביותר של סמל. הוא מתרחש בעבר, הווה ועתיד, ונפתח בסיפור שמספרת סבתא לנכדתה: כיצד חיה כילדה בבור אצל זוג איכרים ובנם המתעלל, שאנס אותה. ועל החבר היחיד שלה בבור, שהפיג את בדידותה – העכברוש. ועל הכומר שלבסוף אסף אותה אליו והגן עליה. זה לא סיפור מרומם על הצלה, אבל עדיין יש בו חמלה, והוא כתוב בסגנונות שונים – יומן, מדע בדיוני, שירה, דואר אלקטרוני.

 

כריכת "צחוק של עכברוש" (ידיעות ספרים)

 

כך עשתה סמל בספרים נוספים שלה. ב"גרשונה שונה" על החיים במשפחה של ניצולי שואה; ב"לעוף מכאן" על שואת יהודי תוניסיה; ב"ראש עקום" על ילד שהוסתר בעיירה קטנה באיטליה; ואפילו בספרה האחרון "פאני וגבריאל", שמתאר את סיפור האהבה הלא-שגרתי של הסבא והסבתא של סמל, ושנע בין אירופה, ישראל וארה"ב. מצבים מורכבים, לא זוהרים ולא תמיד משרתים את המורל הלאומי. ישראל של סמל היא לא רק הגאולה אלא גם מקום שבו הטראומה עוברת בירושה.

לא רק זיכרון השואה נכח בספריה, אלא גם העיסוק בבית הלאומי מצדדים שונים. "אישראל" מ-2005 נכתב בהשראת חזונו של העיתונאי והדיפלומט היהודי מרדכי מנואל נוח, שרצה להקים בית לאומי ליהודים על אי אינדיאני ליד מפלי הניאגרה. נוח קנה את "גרנד איילנד" במדינת ניו יורק וייסד בה ב-1825 את אררט, שנועד להיות מדינת יהודים אבל אף יהודי לא בא.

זווית ישראלית אחרת סיפקה גם ב"חתונה אוסטרלית" מ-2009, שתיאר את החודשים שבהם בילתה עם בנה הבכור אייר באוסטרליה. היא חלקה איתו את חייו, התוודעה לחברתו האוסטרלית, בילתה בדירת הסטודנטים שלו וגילתה את הניו-אייג' ומסיבות הטבע. סמל הכירה מחדש את בנה.

אחד הספרים האהובים עלי ביותר מספריה של סמל הוא  ספר השירים "מזמור לתנ"ך", שראה אור ב-2011 בהוצאת אבן חושן. פגשתי אותה לפני עשר שנים לשיחה באחד מבתי המדרש התל אביביים. נאוה הביאה עימה צרור דפים עם שירים שכתבה בעקבות התנ"ך. לפתע, כשהקריאה בעברית כה יפה ומחורזת, נחתו אלומות אור רכות על דמויות נשכחות מן התנ"ך, כאלה שאיש לא שם אליהן לב.

ב"מזמור לתנ"ך" מתבהר הרומן בין העורב ליונה בתיבת נח; מתגלה סיפור התשוקה הנועז בין יוסף ואשת פוטיפר, וחוויית הדחייה שלה אחרי שזה ממאן לה; מתחוור סיפורו של הצדיק מעמורה – לא מסדום, מעמורה – שנשכח ומשלם בחייו; ואפילו מחלת ועשו הולכים לטיפול זוגי. והנה בת פרעה, אמו המאמצת של משה, שכל כך אוהבת אותו, כי אין לה עוד ילדים מלבדו. כך היא כותבת בשיר "האם האחרת":

"פעם אפילו ישב על הכס / נסיך ויורש בהיכל רעמסס./ אבא, תזכור! / בן הוא לי בכור!/ היחיד ששרד כל מכות סנוורים/ כך גיליתי כי הוא מילדי העברים.//

"את רחמי העקר הוא החיה/ זרע הא לחמא עניא./ זרועו אלי היתה נטויה./ מתנת המטה הוא ממני קיבל/ קסמים בשבילי הוא חולל/ בסלע היכה ומי-שפע גילגל./ כמה צחקנו ביחד/ אל תירא ילדי מן הפחד".

המהלך הספרותי של נאוה סמל העניק קול לאנשים שבצל. כזו היתה, יוצרת שהאמינה בתיקון עולם.

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו